עכשיו אני מתפללת. ליד הנרות. ואני יודעת שאתם מסתכלים עליי, ילדים שלי.

חנוכה מיוחד יש לנו כעם, השנה.

מאז אותה שמחת תורה, ועד החנוכה הזאת, לא הייתה עוד התכנסות יהודית פורמלית והגשר בין שני החגים האלה היה הכי קשה שיש.

עכשיו אני מתפללת, ליד הנרות, ואני יודעת שאתם מסתכלים עליי, ילדים שלי, כבר שנים.

אני יודעת שילדים צריכים כל החיים, מעולם המבוגרים, דוגמה אישית לגדול ממנה, אתם מביטים עלינו כל הזמן, שואלים לדעת, איך אנחנו עושים את זה.

חלק תעתיקו מאתנו אחד לאחד, וחלק תעשו דווקא, אחרת. זה בסדר, תפקידכם לבנות את האישיות שלכם.

בבאמת של הבאמת, אתם הרי רואים ובוחנים, כל חיוך שלנו, כל קימוט מצח. אנחנו חשובים לכם. כשיש משהו מרגש באוויר, מאז שנולדתם אתם מחפשים את העיניים שלנו, מבקשים לראות איך נגיב. קורה משהו, ואתם מיד מחפשים את המבט שלנו. יש לאמא ואבא דמעה, או אין. יש לאמא ואבא חיוך של נחת, או אין. הורים הם דבר חשוב לאור הנרות של הילדים שלהם. תהליך חינוכי מחויב המציאות הבונה בית מקדש קטן בבית הלב היהודי שלכם.

אם היה לי, חס ושלום, רק משהו אחד ללמד אתכם בחיים, הייתי מבקשת מבורא עולם ללמד אתכם להתפלל. בכוונה. זה הבסיס של אמונה ודיוק במצוות.

אם תשאלו את אבא, אני חושבת שהוא יגיד לכם אותו הדבר.

ה' טבע את הכוח הזה בתוכנו, דרך האימהות והאבות הקדושים שלנו, אין דבר יורד לכאן בלעדיו.

רק שמה,

רק שהחיים לפעמים לוקחים לנו אותו, משכיחים לנו אותו, מקהים לנו, עושים לנו שגרה, לוקחים לנו שגרה. הבנים שבינכם תמיד מוסיפים לי שלא אשכח שלימוד תורה כנגד כולם. בזה, אני סומכת עליכם.

באסון הדרום, דווקא הכרתי נשים חילוניות שקיבלו את כוח התפילה התמים שנלקח מהן, בחזרה. כוח התפילה היהודית תמיד נמצא שם, אנחנו אלה המשתנים סביבו. וזה בסדר, בני אדם אנחנו.

עכשיו אני מתפללת ליד הנרות. זאת אימא. נרות שבת, נרות חנוכה, ברכה לשבוע טוב ומבורך אחרי נר הבדלה, ולהבדיל, נר נשמה, שיודע לעשות בכוחו שלו, געגועים לאהובים שכבר אינם.

ברביעי האחרון עברתי יום מרגש במיוחד. אבא ואימא שלי הפעם, היו איתי שם כדי לעבור אותו.

חולון, בית הדפוס, חדר המתנה, כסאות סביב שולחן, כוס מים.

"עוד מעט תסתיים ההדפסה של הספר הקודם", הודיעה מירב מדפוס קורדובה, "ויגיע התור שלכם, אני אקרא לכם".

זה היה מרגש. ספר חדש נולד לי.

כבר הייתי שם בחיים, פעמיים.

אבל הפעם זה היה אחרת. "יש עוד עיכוב" המשיכה מירב, ואני, חיפשתי, בדיוק כמו הילדים שלי, את העיניים של אבא ואימא שלי.

לפעמים, כשאני נכנסת לתפילה טובה, אני מרגישה איך בורא עולם רואה אותי, ואיך עיניי נשואות אליו. בהשלך יהבך, אני טובה.

מכונות הדפוס רצו רצו במהירות שלא הספקתי להתרכז אחריה.

מירב שלפה ספר אחד מהמסוע, ונתנה לי להחזיק ביד.

אני לא אגיד שזה מרגיש כמו תינוק, בעלי לא אוהב את ההשוואה הזו. "תינוק זה תינוק, וספר זה ספר", הוא אומר. "אי אפשר להשוות".

בפעמים הקודמות שלי בבית הדפוס הזה, היה לי אחרת. זו הפעם הראשונה שאני במשך שנתיים וחצי כותבת דיאלוג ביני ובין לירי. חברתי. היא רחוקה מתורה ומצוות, אבל מסתבר, שהיא ביקשה להיפגש איתי כי משהו בתוכה מבקש, מביע - תפילה. עם כל העולם האחר שבו היא חיה, היא ביקשה ממני לדעת יותר על התהליך הזה שבו נשים מביעות את עצמן רגשית, היא לא ידעה לזהות, איך קוראים לרגע הזה שבו אישה פותחת פתח חדש, זה שקוצו כמו יוד.

יום שלם ישבתי איתה על הגבעה ברמת אביב.

הספר מתעד את הפגישה הזו, שהיה בה הכל. וויכוח, נוסטלגיה, דמעות וצחוקים, סודות, בושות, והרבה זיכרונות שבנו או הרסו, אבל חד משמעית הופכים להיות חלק אישי מהמערכת הלבבית שלנו בתפילה. אני מודה, מה שעניין אותי כל המפגש היה לקרב אותה.

עכשיו אני מתפללת, ליד הנרות, והספר החדש מונח ליידי, הוא כבר לא שלי. הנחתי אותו ליד החנוכייה המרכזית בפתח הבית, אני מסתכלת עליו, אני יושבת לידו, ליד הלהבות, כאישה אחרת, מתבוננת בו, הוא כבר לא רק הלב שלי, שחלקתי בתחילה עם העורכת, רוחמה, תודה רוחמה, הוא כבר לא רק הלב שלי ושל מלכה, תודה מלכה, הוא תפילה שלי, תפילת הודיה על המתנה שבורא עולם העניק לי בחיים, לחיות אתכם בעולם של תורה ומצוות, להיכנס ולצאת, אישה אחרת, לפני ואחרי, תפילות.

עכשיו אני מתפללת.