בימי הפורים יש ציווי מיוחד על השמחה. החל משנכנס אדר מרבין בשמחה, אשר מתעצמת ומגיעה לשיאה בפורים. שמחה הבאה לידי ביטוי בכל מצוות היום, במשלוח מנות איש לרעהו על מנת להרבות אחווה ושמחה ביננו, במתנות לאביונים על מנת לשמח עניים, בסעודה ובמשתה מתוך שמחה, ובקריאת המגילה. הגמרא בתענית כ"ט. אומרת "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב , כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". והדברים דורשים הסבר, לו רצו חכמינו ז"ל לצוותנו על השמחה, יכלו לעשות זאת בצורה פשוטה וברורה, מה הטעם שהשוו חז"ל בין שני הניגודים הללו, אב ואדר. ומה הפירוש שכשם שבאב ממעטים בשמחה כך באדר מרבים בשמחה, אפשר לשמוח באדר על ההצלה של הנפש והגוף ללא שום קשר לעצבות שבחודש אב?

כדי להבין זאת נצטרך לרדת לעומקם של דברים. אנו מצווים לשמוח בחודש אדר, ומצווים לעבוד את השם בשמחה כל השנה כולה, אך כיצד ניתן לשמוח? מה יעשה אדם שהוא עצב, ויש לו גם סיבות לכך, כי הוא חסר דבר מסוים, או כי לא הגשים את שאיפותיו וחלומותיו? האם ניתן בכלל לצוות עלי דבר שלכאורה אינו בשליטתי?  שמחה ועצבות הן רגשות שאינן נשלטות על ידינו. יש אדם שמח כי יש לו סיבות לשמוח, יש אדם עצוב כי יש לו סיבות להיות עצוב?

נתחיל לברר את הנושאים ולראות את המהות החשובה. משנכנס אב ממעטים בשמחה, אדם ממעט בשמחה באב בגלל חורבן הבית. האם הוא יודע בכלל מהו בית המקדש, האם הוא יודע מה חסר כשאין בית מקדש? על נפוליאון מסופר שכשראה יהודים יושבים על הארץ ובוכים בתשעה באב, הוא התקשה להבין איך אפשר לבכות על דבר שאין לך שום מושג מהו. התשובה היא במילה אחת, הדמיון. כי כאשר אנו קוראים את פסוקי התורה המתארים את המשכן וכליו, את בגדי הכהן הגדול בתפארתם המופיעים בפרשתנו, וכל המדרשים והאגדות בחז"ל, אנו משתמשים בכוח הדמיון ומנסים להבין איזה עולם היה כאשר היה בית מקדש, ומהדמיון הרוחני והקדוש כל כך אנו נוחתים אל המציאות החסרה את בית המקדש, ועליה אנו בוכים. בנוסף לכך, תשעה באב החל כאשר השתמשו בכוח הדמיון. שכשאמר הקב"ה למרגלים "אתם בכיתם בכייה של חינם אני אקבע לכם בכיה לדורות", כל בכיים של עם ישראל בא רק בגלל שהמרגלים השתמשו לרעה בכח הדמיון, על מנת להשרות עצב ופחד בבני ישראל, ולתאר להם איך בעיני רוחם נדמה שהארץ אוכלת את יושביה. ודמיונם גרם להם לחשוב מחשבות של כפירה כמאמר המדרש "אפילו בעה"ב (הקב"ה) אינו יכול להוציא כליו משם", כשהכוונה היא לענקים יושבי הארץ. ומשם הגיעו ישראל לחשיבה נוראית, "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים" (דברים א, כ"ז), הם הגיעו לחשיבה שהשם שונא אותם ח"ו. איך אפשר לחשוב כך לאחר כל הניסים שהם ראו? זהו כח הדמיון שתעתע בהם.

גם החטא הראשון בעולם נעשה בכח הדמיון. שהרי מה גרם לחווה לאכול מעץ הדעת ולתת גם לאדם? הדמיון. הנחש במערומיו הצליח ליצור מצג שווא, שאם יאכלו מעץ הדעת יהיו כאלוקים. וכך כותב הספורנו בפרשת בראשית "כי הכח הדמיוני המוביל תמונות התענוגים אל הכח המתאווה היה חזק בהם יותר ממה שהיה בשאר בעלי חיים" הנחש השתמש בכוח הדמיון ושכנע את חווה שכל הסיבה שאסר עליהם השם לאכול מעץ הדעת היא כי אם תאכלו, תהיו כאלוקים יודעי טוב ורע.

גם במגילה אנו רואים כי הדמיון הוא זה שנתן להמן את הכח להרע לישראל. כך מופיע בגמרא במגילה י"ג: "לית דידע לישנא בישא כהמן", אין מי שידע לדבר לשון הרע בתיאורים מוחשיים כל כך, ולגרום לאחשורוש להאמין לכל דבריו כהמן הרשע, שבכוח הדמיון הוא צייר עם מפוזר ומפורד. אחשורוש פחד לגעת לרעה בעם ישראל שלא יענש כמו שנענשו קודמיו, אך המן אמר לו "אין לך מה לחשוש, הם כבר לא שומרים מצוות, ובנוסף "ודתיהם שונות מכל עם", הם לא נותנים לנו את בנותיהן, ולא לוקחים מבנותינו. "ואת דתי המלך אינם עושים", שבכל השנה הם מתבטלים בטענת שבת היום, פסח היום. "ולמלך אין שווה להניחם", כי הם אוכלים שותים ומבזים אותך, שאילו זבוב יפול בכוס שלהם הם יוציאוהו וישתו, ואם אדוני המלך יגע בכוס שלהם הם יטיחו אותה בקרקע ולא ישתו". המן הרשע הצליח ליצור מצג שווא של חזיונות ותעתועים, כאילו מדובר בעם מורד, בעם בטלן החפץ במות מלכו. רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שעבודת יום הפורים היא הדמיון. דהיינו שחודש אדר הוא מסוגל יותר לברר מה שגנוז ונעלם בתוך הדמיון. ולשיטתו זו גם הסיבה ש"חייב איניש לבסומי בפוריא", שהרי מדוע אנו מצווים על שתיה והתבסמות בפורים יותר מאשר בחגי ישראל ובשבתות? כי היין בכוחו להוציא את הדמיונות החבויים באדם החוצה, ובעצם להראות לאדם מה הוא הגורם העיקרי לשמחה ומה הגורם המונע שמחה - דמיון. אדם שאינו שמח, בדרך כלל זה מפני שהוא שקוע בדמיונות. הוא רצה להשיג דבר מסוים כמו כסף גדול, או דירה נאה, או תפקיד נחשק, ולא צלח בידו. הדבר הזה גורם לו לשקוע בעצבות, כי הדמיון מתעתע בו, וכביכול אומר לו "לו היה לך את אותו הדבר, הרי שלא היה אדם מאושר ושמח ממך עלי אדמות". אומרים חז"ל כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, וכל מיעוט השמחה לא יכול לבא אלא על ידי כח הדמיון, שידמיין אדם את בית המקדש ואז ירגיש בחסרונו, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה, על ידי ההכרה הפשוטה שהכל תלוי בכח הדמיון. מדוע אין אני שמח בכל השנה? כי הדמיון מתעתע בי, וגורם לי לחשוב מחשבות על עולם יפה יותר מהעולם הנוכחי. אם לא הייתי מדמיין הייתי היום שמח יותר.

וכדאי לשים לב לנקודה מעניינת, אותו הדמיון שנתן להמן הצלחה בשכנוע של אחשורוש, הוא הוא היה הדמיון אשר הפיל אותו לאבדון. שבמגילה אנו רואים דבר פלא, כשכולם סוגדים ומשתחווים לך, מה כל כך מציק ומפריע לך שאדם אחד ויחיד לא משתחווה, עד כדי כך שאמר "וכל זה איננו שווה לי"? הדמיון, הוא זה שמציק לו ולא נותן לו מנוח. כי בדמיון מדמיין לו המן ביציאתו מהמשתה עם אסתר שמח וטוב לב, איך כל מזימותיו וכל תכנוניו מתבצעים יפה כפי שרצה. ואיך שהוא פסגת האנושות כולה, ובעולם הדמיון שלו אין מקום אפילו לאדם אחד שיעכיר את אווירת המלכות בה הוא שרוי. גם כשאחשורוש קורא לו באמצע הלילה לאחר יום עבודה קשה, שהמן בעצמו טרח והכין את העץ למרדכי, וכעת הוא בדרכו אל המלך להגיד לו לתלות את מרדכי, שואל אותו אחשורוש "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". לו היו מעירים אותנו באמצע הלילה ושואלים אותנו שאלה זו, היינו שוקלים והופכים בדבר יום או יומיים עד שהיינו מגיעים להחלטה. ופה המן ברגע אחד שולף תשובה "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך, ואשר ניתן כתר מלכות בראשו, ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים, והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו והרכיבוהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"(ו' ח,ט). איך ברגע אחד שולף המן תשובה סדורה ורהוטה כל כך ללא היסוס ומחשבה? התשובה לכך טמונה בראשית הפסוק "ויאמר המן בליבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני". הדמיון גרם לו להיות בטוח שהמלך מתכוון אליו, ולכן היה קל לו כל כך לענות תשובה, ודמיונותיו הפילוהו בפח אשר טמן לעצמו, והוצרך להלך ברחובה של עיר כאשר מרדכי רכוב על הסוס.

על פי רבי צדוק הכהן מלובלין זו גם הסיבה שאנו מתחפשים בפורים, כדי להראות לאדם בצורה הטובה ביותר שכל סיבותיו עלי אדמות לשקוע בדכדוך ועצבות הן רק הדמיונות שהוא שקוע בהם, בדיוק כמו אותה התחפושת שמראה לך מצג שווא ותעתוע כאילו אינך יודע מי עומד לפניך. אבל כמו שבתוך תוכך הנך יודע שאותו אחד הניצב לפניך, עוטה על עצמו תחפושת, אך את האמת מיהו, הנך יודע היטב. כך זכור, שכל הסיבות לשקוע בעצבות זה רק כי אתה מאמין למעטה החיצוני, לתחפושת. רק כי אתה מאמין שאותו אחד שפגשת עם האוטו היפה, או הבית המהודר, או עם התפקיד הנחשק, הוא אדם מאושר. אם תדע שתחפושת ודמיון אינן האמת, ומתחת למעטה הנוצץ יש אדם פשוט שלא יותר טוב ממך, תשמח בשמחה אמתית לא רק בפורים, ולא רק מתוך התבסמות, אלא כל השנה כולה.

שבת שלום ופורים שמח.

הרב מאיר אשר לוגאסי.

אשדוד, כפר סבא.