אינני רוצה להפריע לכ"ת השוהה כעת בצל התורה עם רבו מרן החזון איש ואביו בעל הקהילות יעקב, ובכל זאת איני יכול להימנע מלספר לו היכי הווה עובדא.

בוקר אחד לפני עשרים שנה אני קם, יורד למטה והלב שלי דופק. מתיבת הדואר בצבצה מעטפה לבנה, והייתה לי תחושה שזה זה. זו המעטפה המיוחלת שאני ממתין לה כבר כמה ימים.

הייתי אז נער בן 14 בשיעור א' ישיבה קטנה. למדנו מסכת מכות, והחשק ללמוד היה עצום. סיפרו אז נפלאות על רב חיים קנייבסקי שיושב ברחוב רשב"ם ויודע את כל התורה כולה בעל פה. אמרו שאפשר לשאול אותו בכתב, והוא עונה. "גם לבחורים בישיבה קטנה"? גם לילדים, השיבו.

התעוררו אצלי שתי שאלות שראש הישיבה לא ידע לענות עליהן. אלו היו שאלות שדרשו ידע רחב במקורות, ואחד הרמ"ים הציע לי לשטוח את השאלה בפני מעלת כ"ת. זיק ניצת אצלי. זו ההזדמנות שלי, אמרתי לעצמי, והתיישבתי לכתוב.

יום שלם כתבתי. מחקתי וכתבתי, ושוב מחקתי. התלבטתי בתארים, שלא יהיה מוגזם מדי, כי מי אני שאחלוק לכ"ת תוארי כבוד. מצד שני, גם לזלזל בכבוד התורה לא שייך. עד שהגעתי לשורת פתיחה הגיונית: "לכבוד מרן הגאון הגדול ר' חיים קנייבסקי שליט"א". הרגשתי מינימום עורך יתד נאמן.

נזהרתי מאוד גם בניסוח גוף השאלה. לא רציתי להטריח את הרב, שטרם כונה אז שר התורה, אבל כבר היה שר התורה בפועל. חיפשתי דרך לשטוח את כל הצדדים של השאלה, בקיצור נמרץ, והכי מדויק שאפשר. הדף עבר כמה טיוטות, ובסופו של דבר הייתה מול עיני תוצאה שהניחה את דעתי.

ביקשתי מאבא מעטפה, כתבתי עליה ביד רועדת את שמו שם הרב ואת הכתובת, ושלשלתי לתיבת הדואר האדומה (או הצהובה?) שהייתה מיועדת למכתבים בתוך העיר. ומאותו רגע, כל מה שעשיתי היה לכסוס ציפורניים. האם המכתב הגיע או שאבד בתוך ים המכתבים? האם הרב פתח אותו? האם הסכים שיש כאן שאלה שהתרעם על הנער השוטה שהעז להטריד את שקדנותו בזוטות? מתח שאי אפשר לתאר. היו רגעים שהתחרטתי. מה היית צריך את זה, ייסרתי את עצמי. אתה בחור טוב, יושב ולומד, עושה שטייגען, מה לך ולהתכתבויות תורניות עם גדול הדור? חכה שיגיע זמנך, למה לקפוץ מעל לראש?

ואז זה קרה. הבוקר שבו מצאתי את המעטפה בתיבה היה אחד הבקרים המרנינים בחיי. מיהרתי לשלוף אותה החוצה. בצד של שם השולח היה חתום בחותמת שחורה "קנייבסקי רשב"ם 23". הלב האיץ פעימות. הפכתי את המעטפה, ומיד זיהיתי את כתב יד קדשו כותב את שם משפחתי ואת הכתובת "פלדמן רוזנהיים 8 ב"ב". בום.

רק מאוחר יותר נודע לי שבגלל עומס המכתבים שהרב היה מקבל כל יום (כמה מאות!) היה נהוג שיחד עם מכתב השאלה שולחים גם גלויה מבוילת כדי לחסוך לרב זמן וכסף. בתום ליבי לא ידעתי, ועל הדרך הרווחתי שכ"ת בעצמו כתב את שם הנמען. הסתובבתי מסוחרר מהתרגשות. (אולי אני צריך להחזיר לבני המשפחה את העלות של המעטפה?)

בתוך המעטפה היו שני דפים. דף השאלה ששלחתי, ודף תשובה. כל דף בנפרד. יחסית לתשובות הקצרות של כ"ת, זו הייתה תשובה די ארוכה. ספרתי את המילים: 12 מילים בלי הא"ב שמספר את התשובות. זה המון בשביל רבי חיים אמרו לי תלמידי חכמים שראו את התשובה. לא היה גבול לשמחה.

ימים ארוכים המכתב היה אצלי עמוק בכיס. למדתי איתו, התפללתי איתו, אכלתי איתו ואפילו ישנתי. לא הסכמתי להניח אותו מידי. כל יהודי של צורה שפגשתי הראיתי לו את המכתב של רבי חיים. בשלב מסוים מישהו הלחיץ אותי שאולי זה ייאבד לי, אז צילמתי את המכתב באיזה עשרה עותקים, והנחתי כל עותק במקום אחר בבית.

אבל מאז עברו כבר עשרים שנה, והמכתב המקורי לא אבד. הוא נשמר אצלי במקום שבו נגנזים אוצרות הלב. הוא והמעטפה ההיסטורית שהעניקה לי חשיבות ורוממות שקשה לתאר. כ"ת שישב ולמד כל חייו, היה פסיכולוג בלי להכיר את פרויד. הוא הבין לנפש הנער, וידע כמה שמחה תהיה לו בתשובה שלו. אז הוא הקדיש שעות ארוכות, שהיו יקרות לו לאין ערוך, לענות מכתבים לאלפי נערים כמוני, שרק חיפשו להתחכך בשולי גלימתה של התורה הקדושה.

בשמי ובשם אלפי נערים, תודה וישר כח.

יצחק פלדמן

רבי עקיבא 38 מודיעין עילית

(מצורפת גלויה לתשובה)

בחדרי חרדים