איתי בלומנטל: פרסמתי הערב עם רועי קייס: האמריקנים בקשו מישראל להשעות את תקיפת מעבר אל-מצנע בגבול סוריה - לבנון, זמן קצר אחרי שדובר צה"ל בערבית אביחי אדרעי, הוציא אתמול התראת פינוי לפני תקיפה. בצה"ל אמרו שחיזבאללה עושה שימוש במעבר ובכביש M30 הסמוך לצרכים צבאיים, וכי צה"ל נערך לתקוף את המתחם, דרש מכל מי שנמצא במקום להתפנות. מסתבר שישראל קבלה מארה"ב בקשה להשעות את תקיפת המעבר, מטעמים "מדיניים", ולהשאיר את הטיפול בנושא לאנשי הביטחון הסורים שפועלים מטעם הנשיא אחמד א-שרע. לדברי גורם הבקיא בנושא, בממשל הסורי טענו בפי האמריקניים שהם פועלים נגד חיזבאללה, וכי בימים האחרונים סכלו נסיונות הברחת אמל"ח מסוריה ללבנון. בשלב זה, תקיפת המעבר טרם יצאה אל הפועל.
הפרופ' חושף: "כשהחטופים יספרו את הסיפור שלהם, לא נישן בלילה"
מנהל מרכז ספרא לילדים סיפר על אחד השבועות המטלטלים בחייו: "אנחנו רואים הבדל גדול בתנאים שבהם אנשים הוחזקו. יש כאלה ששמרו עליהם במיוחד כי רצו להעביר מסר, וכאלה שלא" | "כשהם יספרו את הסיפור שלהם, אני לא חושב שמישהו מאיתנו יוכל לישון בלילה או לשבת לרגע בשקט"
שחרור חטופים צילום: תעמולת חמאס
פרופ' איתי פסח, מנהל מרכז ספרא לילדים, טיפל בכ-30 חטופים ששוחררו מהשבי. בריאיון ל"חדשות 12" הוא חושף מעט מהשבוע המטלטל בחייו.
"זה היה אחד השבועות הכי מטלטלים שאני עברתי בחיים שלי", סיפר, "כבן אדם ובוודאי בחיים המקצועיים שלי. ללוות חבורה של נשים וילדים מגיל 3 ועד גיל 84, של אנשים שעברו גיהינום שהתחיל ב-7 באוקטובר והמשיך בימים ארוכים של סבל. הם כולם הגיעו והתלאות של השבי ניכרו עליהם, מדולדלים מאוד וחלשים מאוד. חזקים בנפש וחלשים בגוף. חלקם הגיעו עם פציעות מהחטיפה וחלקם עם בעיות שסבלו מהם לאורך התקופה. לא פשוט להיות שבוי בתנאים לא תנאים. זה מאוד שונה ומאוד דינמי".
פרופ' פסח סיפר כי "כולם חוו התעללות פסיכולוגית שקשה לתאר אותה והרבה מהם חוו גם התעללויות מסוג אחר, קשות מאוד. אנחנו לא מספרים את הסיפורים. אנחנו אנשי טיפול ואנחנו שם בשבילם. בבוא העת, כשהם ירצו, הם יספרו את הסיפור שלהם. כשהם יספרו את הסיפור שלהם, אני לא חושב שמישהו מאתנו יוכל לישון בלילה או לשבת לרגע בשקט. אני חושב שזה משהו אישי. אלה סיפורים שלהם, החיים שלהם".
לדבריו, "בלילה הראשון אף אחד מהם לא ישן. חמאס דואג לזה שהם יגיעו אלינו בשעות המאוד קטנות של הלילה. ההתרגשות והאדרנלין מהמפגש הנורא מרגש, מהחזרה לישראל ומכל התהליך שהם עוברים באמת משאיר אותם ערים שעות רבות. רובם לא מפסיקים לדבר ורוצים לשתף את הסביבה שלהם במה שעבר שם. זה מתחיל בסיפורים שהם קצת יותר על הצד הטריוויאלי - מה אכלנו ומה שתינו. לאט-לאט מתחילים להיחשף, אפילו לא בצורה מכוונת, כל מיני פרטים שמספרים למשפחות. פתאום יש שם תובנות, הם מסתכלים בחדר ורואים מי לא שם. מי לא בא לקבל את פניהם. אנחנו צריכים לבשר להם בשורות. זה עוד משהו שאנחנו מתכוננים אליו מראש".
