יובל שגב: סמוטריץ': שיהיה ברור - לכל מי שמנסה לעשות פוליטיקה קטנה על גבם של הנופלים והנרצחים ב- 7 באוקטובר - אתם לא מעניינים אותי. מה שכואב לי זה המון אנשים שנפגעים מהעיוות שלכם את דבריי ולהם חשוב לי להבהיר: השאלה שנשאלתי ועליה השבתי היתה מה המעשה הפוליטי החמור יותר - ללכת לממשלה עם חמאס במודע ובמזיד בשל תאוות כבוד ושלטון או ישיבה בממשלה שבמשמרת שלה התרחש טבח נורא שבו חמאס תקפו את מדינת ישראל ורצחו לנו אלפי אנשים. אז כן, ללכת ביודעין לממשלה עם חמאס תוך שקרים והונאה וגניבת קולות זה המעשה החמור ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית. הטבח שביצע חמאס הוא מהנוראים שידענו מאז השואה ואין שום דבר שמשתווה לו. לכם התקשורת - אם אתם מנסים להוציא את דבריי מהקשרם ולזלזל בטבח אתם רשעים ושקרנים.
החייל שלא נפרד מהתנ"ך: "פתאום דפקו בדלת"
רס"ר במיל' שי טרמין ורס"ן בן שלי נפלו בקרבות בעזה. אמותיהן מספרות על המילים האחרונות שהחליפו ביניהם, ועל האנשים המדהימים והגיבורים שהיו. "בפעם האחרונה שהיה בבית החזיק תנ"ך בידו וחייך מאוזן לאוזן"
שי טרמין (מימין) ובן שלי צילום: דובר צה"ל
רס"ר (במיל') שי טרמין נפל בקרב בדרום רצועת עזה, רס"ן בן שלי נפל בפעילות בש'גאעיה. אמותיהם הפכו לשכולות בן לילה. היום הן ספדו את בניהן בכאב. "בפעם האחרונה שהיה בבית החזיק תנ"ך בידו וחייך מאוזן לאוזן", סיפרה כרמל, אימו של בן שלי לקרן נויבך בתוכנית סדר יום בכאן רשת ב. "הוא התחבר למהות ולעוצמות ופתח לי צוהר לעולם חדש".
שלי, תושב הישוב קדרון שבשפלה, הותיר אחריו זוג הורים, כרמל ומשה, ושני אחים צעירים ממנו ים ומיקה. אביו, הוא אלוף משנה במילואים, שבתפקידו האחרון שירת כקצין הנדסה ראשי בשנים 2007–2011.
אימו של רס"ר (במיל') שי טרמין, סיפרה על היומיים שלפני הבשורה הנוראית בתוכנית קלמן ליברמן בכאן רשת ב: "התעוררתי בשש בבוקר בבהלה מחלום, ובו אני רואה את עצמי עומדת בחלון חדר השינה שלי וצועקת - 'רק לא שי'. ביום שישי בלילה פתאום דפקו בדלת. כולם ישנים, מבול בחוץ. הצצתי, וראיתי נציגי צה"ל - צרחתי לבעלי".
שלומית, אימו של שי טרמין שהתגייס ביום הראשון למלחמה, לא שמעה ממנו במשך שבועיים. "אמא אל תדאגי, אני מרגיש אתכם הכול יהיה בסדר", כתב לה במכתב שהעבירה לה השלישה שלו. "כל כך התרגשתי מהמכתב הזה, לראות את כתב היד שלו. אבל בלב הייתה לי הרגשה נוראית". היא סיפרה על בן ואח מסור, שלא עזב את מיטת אחיו בבית החולים - לאחר שחלה בסרטן: "שי ואחיו עמית החליטו שהם ישנים שם איתו, לא עזבו אותו לרגע. הם ישנו איתו במיטה, שרו לו שירים, חיבקו אותו ולא ישנו בלילות".
לשי היו חלומות ותוכניות להתחיל ללמוד עבודה סוציאלית בשנה הבאה. "הוא אהב לעזור לאנשים וזה כל כך התאים לו. הוא אמר לי 'אמא, לא מעניין אותי הכסף. אני צריך את מה שבלב", סיפרה שלומית. "הוא התגייס לפלוגת עורב צנחנים. כשהשתחרר קיבל חייל מצטיין. המפקד שלו אמר לי - 'שלומית, מעבר לזה שהוא באמת היה חייל למופת, כולם קראו לו "האבא של החיילים"'.
"שי היה נסיך. אין מקום שהגיע אליו ולא אהבו אותו", אמרה בגאווה. בכלל לא ידעתי כמה אהבו אותו, צילמו אותו וחיבקו אותו. סיפרו לנו שעבד מבוקר עד לילה, ואף פעם לא התלונן".
