איתי בלומנטל: פרסום ראשון: בפגישה בסוף השבוע הבא בין נציגי ישראל ללבנון בוושינגטון, כך אנחנו מפרסמים הערב, ישתתפו מעבר לדיפלומטים מישראל, ארה"ב ולבנון, גם דרגי מקצוע שישבו פיזית על המפות כדי לנסות ולתכנן את השלבים הבאים להארכת הפסקת האש בלבנון, והפעם צפויים לקחת חלק גם אנשי צבא: מישראל וכנראה גם מלבנון. בצה"ל נערכים לשלוח לוושינגטון קצין בכיר בדרגת תא"ל, ראש החטיבה האסטרטגית בצה"ל תא"ל עמיחי לוין- לאחר שקיבל אישור מיוחד משר הביטחון. בצד הלבנוני אמורים לשלוח דרג מקצועי, ככל הנראה גם נציגות צבאית. בשלב הזה אנחנו לא יודעים להגיד אם אנשי הצבא יכנסו לחדר הדיונים, יתדרכו את הדיפלומטים במהלך ההפסקות, או שיערכו סקירה פרונטלית בפני המשתתפים: המצב העדכני והדרישה הישראלית מלבנון לפעול מול חיזבאללה. הגעת אנשי צבא לארה"ב מבטאת עלייה מדרגה בשיחות, מעבר לשלב יותר פרקטי, שמתרחשת ברקע לחץ אמריקני כבד שלא לחדש את האש בצפון.
האם שנחטפה עם 3 ילדיה מספרת: "העמיסו גופות בבגאז'"
אחרי שנרצחו בעלה ובתה הבכורה לנגד עיניה, חן אלמוג גולדשטיין ושלושת ילדיה הנותרים נחטפו לעזה, שם הוחזקו במשך 51 יום עד לשחרור. בראיון ל'רויטרס', היא משחזרת את מסע החטיפה והתנאים הקשים בשבי חמאס
מחבלי חמאס צילום: Atia Mohammed/Flash90
חן אלמוג-גולדשטיין שנחטפה עם שלושת ילדיה מקיבוץ כפר עזה והוחזקו בשבי חמאס במשך 51 יום, לאחר שבעלה נדב ובתם הבכורה ים נרצחו בשבת חג שמחת תורה, התראיינה לסוכנות הידיעות 'רויטרס' וסיפרה על התנאים הקשים והצורך להיות חזקה בשביל ילדיה שחוו הלם וזעזוע כפול גם השבי וגם רצח האב והאחות הגדולה.
על החטיפה היא משחזרת: "המחבלים עצרו ליד הגדר הקרובה יותר לגבול, העמיסו גופות בבגאז', אגם הבת שלי אמרה לבנים לא להסתכל. אני זוכרת את עצמי עם הראש די למטה. הם גם צילמו אותנו, מאוד שמחו. צילמו אותנו ברגעינו הקשים. צריך להבין – אני בשלב הזה בשוק. צריכה להבין מה קרה בבית – שהרגו את ים ונדב".
לדבריה, "כשהיינו בעזה. אני זוכרת את המבטים של הילדים אליי, הם מעולם לא הסתכלו עליי באופן הזה. הם כנראה גם לא ראו את אימא שלהם אף פעם במצב הזה. מבטים מאוד עמוקים".
עוד מספרת חן: "פגשנו שם כל מיני חטופים. כל אחד גם מספר את הסיפור שלו. מנסים להרכיב תמונה מה קרה לכל אחד. הלם, שוק, פחד. יש לי שם אחריות, ילדים. אני צריכה להיות בשיא שלי. אני בוכה, לפעמים, גם את זה הילדים רואים. אבל צריך מייד לנגב את הדמעות ולצאת מזה".
היא התייחסה לשובים ולתנאים הקשים בהם הוחזקו, היא ושלושת ילדיה: "הם לא אוהבים שאנחנו במצב הזה. הם רוצים שנהיה בסדר, תפקידם שנהיה בסדר. בהתחלה היה קצת מים שזורמים בכיור. אבל היו שעות רבות שלא היום מים זורמים. היו ימים שהם נתנו לנו בקבוק של 330 מ"ל לכל אחד מאיתנו. זה היה אמור להספיק ליממה או יותר. זה תמיד הלחיץ אותי – מים לשתייה כשהם מוגבלים. עם חוסר אוכל עוד אפשר איך שהוא להסתדר, אבל מים זה משהו אחר".
עוד היא מספרת: "היינו רוב הזמן רק ארבעתנו, בדירות שהחלונות פתוחים חלקם, עם וילונות כבדים שאסור להזיז", הוסיפה חן. "אני זוכרת שהייתה שם דלת עם מרפסת שאני כל יום מנסה לפתוח עוד ועוד ולהוציא את הראש, לקבל איזה אוויר של בוקר. אוויר אחר. להרגיש קצת כמו בן אדם".
