הלכה שבועית: טבילת כלים לכלים של ישראל שנעשו בידי אומן גוי

טבילת כלים לכלים של ישראל שנעשו בידי אומן גוי

נושאי השיעור

בית חרושת של ישראל שהעובדים שם גוים • ביאור המחלוקת האם אומן קונה בשבח כלי • אומן גוי שהוסיף חומר מתכת משלו • חיוב טבילה לידות הכלים • כלי שחלקו מעץ או פלסטיק וחלקו מתכת • כלי עם חוט חשמל • מדבקות שעל הכלים להסירם מדין חציצה • להחזיק הכלי בריפיון בעת הטבילה • טבילה ע''י קטן • טבילה לכלי שקונה למתנה • טבילה לכמה כלים יחד • קנה כלי מהגוי טבלו ושוב מכרו לגוי

בית חרושת של ישראל

היום נדון בבית חרושת המייצר כלים השייך לישראל, אך הפועלים כולם גויים, האם כלים אלו חייבים טבילה. כלומר הספק הוא האם הולכים לפי בעה''ב והוא ישראל וממילא אותם כלים אינם חייבים בטבילה, או שהולכים לפי מי שבפועל ייצר את הכלים ואלו הגויים וממילא הכלים חייבים בטבילה.

אומן קונה בשבח כלי

הנה נידון זה תלוי ועומד אם אומן קונה בשבח כלי. דבמשנה (בב''ק צח:) שנינו נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבים לשלם. נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם. ובגמרא שם אמר רב אסי לא שנו אלא שנתן לו שידה ומגדל, אבל נתן לו עצים לעשות שידה ועשה מהן שידה ושיברן פטור. מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי. כלומר פטור מלשלם דמי שידה אלא משלם דמי עצים, דכיון שאומן קונה בשבח כלי אין לבעל הבית העצים שהיו קודם ומשלם מה שהזיק.

אין אומן קונה בשבח כלי

אולם רבא (שם צט:) סבר שאין אומן קונה בשבח כלי ולכן העמיד דברי המשנה בקידושין, עשה לי נזמין וטבעות ואתקדש אני לך, אינה מקודשת אלא א''כ הוסיף זהב או כסף משלו. וכיון שאין אומן קונה בשבח כלי אינו יכול לקדש אותה בטבעות הללו כיון שהכסף שייך לאשה.

פירוש אומן קונה בשבח

ופירש רש''י בב''מ (קיב.) דהיינו זוכה במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוצא לו, וכשמחזירו לו הרי הוא כמוכר לו שבח שהיה לו בתוכו. עכ''ל. ולפיכך אם פגם השידה אחר שעשאה אינו משלם לו אלא לפי העצים שהרי את היוקר שיש אחר עשיית השידה זכה בה הוא לעצמו.

בל תלין

עוד אמרו שם שאם אומן קונה בשבח כלי אין איסור בל תלין בעובד בקבלנות, שהרי זוכה בשבח וכשיביא הלה את הכסף הרי הוא כמוכר לו שבחו ובמכר לא שייך בל תלין, ורק בשכיר שייך בל תלין.

חילוק בין שכיר לאומן קבלנות

עוד יש חילוק, דאומן שעושה בקבלנות שייך לומר אומן קונה בשבח כלי, שהרי כל תביעת ממון כלפי בעה''ב לא תבוא אלא אחר גמר היצירה. ולכן שייך לומר שזוכה בה האומן. אולם בשכירות לא שייך שיזכה במה שעשה, שהרי התשלום שלו לא עומד ביחס למה שיצר דאף אם לא יצר כלום, סוף סוף שכר אותו לאותו יום וצריך לשלם לו את יומו, אא''כ פשע.

מחלוקת בראשונים

והנה נחלקו הראשונים כמו מי לפסוק, הרי''ף והרמב''ם פסקו שאומן אינו קונה בשבח כלי וכדעת רבא. אולם הר''י, ר''ת והבה''ג (עיין רא''ש פ''ב דקידושין סי''א) ס''ל דאומן קונה בשבח כלי וכדברי רב אסי.

פסק השו''ע חו''מ

השו''ע (חו''מ סימן שו ס''ב) פסק דאומן אינו קונה בשבח כלי וכדעת הרי''ף והרמב''ם. אולם הש''ך שם כתב דהוה ספיקא דדינא.

לענין טבילת כלים

ולפי זה יוצא שמפעל שבעליו ישראל והעובדים גויים אם הם רק שכירים (וכן הוא בדרך כלל) פשיטא שאין צריך להטביל את הכלים שהרי בנדון זה לכו''ע אין קונה השכיר בשבח הכלי ובודאי לא נחשב לכלי של גוי. ואף אם נותנים להם איזה פרמיה בזה שהספיקו הרבה כלים, מ''מ אין זה נחשב שלהם. אך אם העובדים עובדים בקבלנות, או אדם שנותן חומר של כלי לאומן גוי בצורה פרטית כדי שייצר כלי, בזה באנו למחלוקת, וכיון שלהלכה אין אומן קונה בשבח כלי הרי שאין כלים אלו צריכים טבילה.

אינו דומה למעשה שהיה

והוסיף המרדכי בע''ז והמהר''ח או''ז (סימן נו) והאיסור והיתר (שער נח אות עז) בשם הרא''ש דאף למ''ד אומן קונה בשבח כלי, מ''מ לענין טבילת כלים פטור מטבילה, שהרי ודאי שאין שם של הגוי על הכלי אלא שם ישראל ולא דמי למעשה שהיה בכלי מדין.

פסק השו''ע יו''ד

ולפיכך פסק השו''ע (יו''ד סימן קכ ס''י) וז''ל ישראל שנתן כסף לאומן עכו''ם לעשות לו ממנה כלי אינו צריך טבילה. עכ''ל. ובב''י ביאר דקי''ל אומן לא קונה בשבח כלי והוסיף דברי המרדכי דהכא לכו''ע אין שם של עכו''ם על הכלים ולכן לא צריך טבילה.

דעת הריצב''א

אולם הטור הביא דעת הריצב''א שאפילו אם נותן לו כלי שבור לתקנו, אם לא היה מחזיק רביעית קודם לכן, ותקנו הגוי וכעת מחזיק רביעית, צריך טבילה. וביאר דבריו הב''י  דכוונתו לא מיבעיא בנותן חתיכת כסף לאומן לעשות לו כלי מחדש שצריך טבילה, אלא אפילו אם נותן לו כלי שבור לתקנו, אם לא היה מחזיק רביעית, צריך טבילה כי הכל הולך אחר המעמיד. וכיון שכלי זה עומד על תיקונו ע''י גוי חשיב כאילו הוא של גוי.

פסק השו''ע

לפיכך פסק הרמ''א (יו''ד שם ס''י) דיטבול את הכלי ללא ברכה. אולם כיון שדעת רוב הראשונים לא כך אין לנו אלא פסק השו''ע להטבילו עם ברכה ובפרט שהמחלוקת במצווה ולא בברכה. וכ''פ הפר''ח (שם סק''ל) שהעיקר כדעת השו''ע. ומ''מ היוצאים ביד רמ''א מטבילים ללא ברכה.

אומן שהוסיף חומר משלו

ואם נתן הכלי לאומן גוי לתקנו, והוסיף האומן חתיכת כסף משלו כדי להשלים התיקון, נחלקו הראשונים אם צריך טבילה, ואם צריך טבילה עם ברכה. הש''ך סבר שצריך טבילה עם ברכה והט''ז חלק עליו. והפר''ח סבר שכלל לא צריך טבילה כיון שרוב הכלי של ישראל. לפיכך נראה שבמקרה זה לא יטביל ללא ברכה. דמשמעות הב''י היא שכל שהגוי הוסיף חומר משל עצמו צריך עכ''פ טבילה.

יד הכלי לטבילה

כלי שיש לו בית יד שבה אוחז את הכלי גם הוא צריך טבילה כמבואר במשניות (מקוואות פ''י) דידות הכלים ככלים הן לגבי טומאה והן לגבי טהרה. וע''כ גם בטבילת כלים מן הגוי צריך להטבילם. והמעיין בב''י (יו''ד קכ סי''ב) שהביא דברי המרדכי וז''ל דצריך להטביל ידי הכלי, דמה לי ידיו ומה לי בית תשמישו הא לאו בפליטת איסור תליא מילתא דהא אפילו חדשים צריכין טבילה. עכ''ל. לומד מזה דכל החידוש בידות הכלים לענין טבילה מן הגוי הוא, דהיתה הוה אמינא שלא יצריך טבילה כיון שאין שום מגע בין המאכל לבין הידות, וקמ''ל דצריך הכשר מן הכלי.

יד העשויה ממתכת

ולפי'ז ברור שמדובר שגם היד של הכלי עשויה ממתכת וכיו''ב חומר החייב בטבילה אלא שהחסרון הוא בגלל שאין מגע בין המאכל ליד. אבל לא השמיע אותנו יתירה מזו דאף אם עשויה מעץ צריך טבילה. ובאמת שאין טעם בדבר שיצריכו אותו טבילה אם עשוי מעץ.

הוכחה לזה

ויש להוכיח הדברים מדברי התשב''ץ (סימן שס''ג) שדן אם בית יד של עץ של מחבת חוצץ בטבילה והשיב וז''ל פשוט הוא דכל ידות הכלים שאין עתידין לקוצצן ולהסירן לא חייצי כמו מוכני בזמן שאינה נשמטת דהוי חיבור. עכ''ל. הרי שהשמיע לנו דאינו חציצה כיון שהוא מחובר וחשיב כחלק מן הכלי. ואם איתא שחייב בטבילה מפני שהוא חלק מהכלי, מה מספקא ליה, יאמר כיצד הוה חציצה הלא הוא עצמו צריך טבילה. אלא ודאי דלא עלתה על דעתו לחייב בעץ בטבילה, וכן הדברים ממש באיסור והיתר (שער נח אות צד). וכל זה לא כמו שכתב בדרכי תשובה (סימן קכ ס''ק צו) דגם יד העשויה מעץ צריכה היד טבילה. עי''ש.

חלק מהכלי עשוי מעץ

אולם אם הכלי עשוי חלקו מעץ או פלסטיק וחלקו עשוי ממתכת או מזכוכית אם עיקרו של כלי לא יוכל להתקיים בתורת כלי המחזיק אא''כ בצירוף שניהם, ודאי כל הכלי צריך טבילה. כגון קומקום חשמלי שחלקו עשוי ממתכת וחלקו מפלסטיק וללא אחד מהם אין הכלי יכול לקבל, הרי הוא נחשב כלי אחד וכולו צריך טבילה. וכן מוכחים הדברים מדברי האיסור והיתר (שער נח אות עז) וז''ל ואפילו כלי עץ שניקב והטיל בו טלאי של מתכת צריך להטבילו דהכל הולך אחר המעמיד ''ונחשב כולו מתכת'' ואע''פ שאין מטבילו אלא מחמת הטלאי מ''מ צריך שיכסו את הכלי ולא סגי שיכסה רק הטלאי לבדו, ''דאף העץ נחשב למתכת'' דבטיל הוא לגביה מאחר שמעמידו. עכ''ל. ודין זה שונה מיד הכלי שהתבאר לעיל דיד הכלי אינה חלק מעיקר הבית קיבול ופשוט.

כלי עם חוט חשמל

כלי שצריך להטבילו ומחובר לו חוט חשמל, ראיתי שישנם הסוברים שצריך להטביל את הכלי כולו עם החוט, דהיינו שגם חוט החשמל צריך ליכנס במים. אולם לפי מה שהתבאר לעיל דגם ידות הכלים אין צריך להטבילם רק אם הם גם עשויים ממתכת א''כ גם הכא החוט אין צריך להטביל אותו הגם שהוא מחובר וקבוע שם.

מדוע לא נחשב חציצה

אלא יש לשאול מדוע החוט לא יחשב לחציצה אם לא נכניס אותו למים. והרי ידועים הדברים שבטבילה כתיב ''ובא השמש וטהר''. ולמדו מכאן שצריך לבוא הכל בבת אחת במים ואין טבילה לחצאין. והכא כיון שהחוט מחוץ למים הרי אין המים באים במקום החוט והואיל והוא מחובר לכלי הרי במקום ההוא לא באים מים, והוי כמי שטובל ויש לו רטיה באצבע אך לא הכניס את הרטיה במים אלא השאיר את אצבעו עם הרטיה מחוץ למים דבכה''ג לא עלתה לו טבילה.

בית הסתרים בכלים

אולם שאלה זו כבר נשאלה בדברי הראשונים במקוואות (פ''י מ''ה), דאמרו שם דידות הכלים שעומדים ליקצץ, לדעת חכמים מטבילן עד מקום המידה, כלומר עד מקום שעתיד לקוצצן. והקשו רע''ב והר''ש מדוע לא נחשב מקום החיבור לחציצה. ותירצו שכיון שהוא בית הסתרים, בית הסתרים באדם בעינן ראוי לביאת מים, אולם בכלים אף לא בעינן ראוי לביאת מים ולכן עלתה להם טבילה. וכ''כ התפא''י ועוד. וא''כ אף בנדון דידן כיון שמטביל עד מקום החוט חשיב מקום החוט שנמצא בכלי למקום בית הסתרים ולא בעינן ראוי לביאת מים. והטעם לחלק בין אדם לכלים כתב הברטנורא דבבית הסתרים שבאדם, אדם מקפיד שלא יהיה דבר חוצץ, משא''כ בכלים אדם לא מקפיד ולכן לא בעינן ראוי לביאת מים.

חציצה בכלי

כל הכלים הטעונים טבילה יזהר שלא יהיה בהם דבר החוצץ. אולם קי''ל (נדה סז: וערובין ד:) דאמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו רבנן על מיעוטו המקפיד משום רובו שאינו מקפיד. הרי שאם יש דבר חוצץ אפילו הוא מיעוט הכלי אך אדם מקפיד עליו שלא יהיה שם הרי זה חוצץ כלומר חלק מן הכלי לא בא עליו מים. אבל אם אינו מקפיד נחשב חלק מן הכלי ועלה לו טבילה.

מדבקות שעל הכלי

לפיכך צריך ליזהר להסיר את המדבקות הנמצאות על הכלי כגון שם בית החרושת והיבואן, מחיר הכלי וכיו''ב, כיון שאין לאדם תועלת בהם ומקפיד להסיר אותם בזמן השימוש בכלי. אבל אם ישנה מדבקה המראה על אופן השימוש בכלי כגון במיחם וכיו''ב ודאי אדם לא מקפיד עליו ואדרבה חפץ להשאירו ואין בזה חציצה.

להחזיק הכלי ברפיון

פסק השו''ע (יו''ד סק''כ ס''ב) דצריך שיהיה הכלי רפוי בידו בשעת הטבילה שאם מהדקו בידו הוי חציצה. ואם לחלח ידו במים תחילה אין לחוש. דע''י לחלוח המים נעשה חיבור למי המקווה ועלתה לו טבילה. והגם שהרמ''א כתב שליחלוח זה צריך להיות ממי המקווה ולא ממים תלושים, אבל כבר השיגו עליו רבים מהאחרונים, עיין ט''ז, והפ''ח, והפר''ת, ועי''ע בדרכי תשובה (שם סקל''ג), והעיקר להקל דגם מים שאובים מועיל כדי שלא יקרא חציצה.

אופן הטבלת סכו''ם

הרוצה להטביל סכו''ם וקשה עליו להטביל אחד אחד בזה אחר זה, יכול להכניס הכל לשק או לסל מחורר ויתן הכל במקוה ועלתה לו טבילה. וכן פסק הרמ''א בשו''ע (יו''ד סימן רא ס''ט) דכיון שהשק או הסל אינם מחזיקים כלל מים עדיף דינם מכלי שיש בו בפיו כשפופרת הנוד. עי''ש.

טבילה ע''י קטן

פסק השו''ע (סימן קכ סי''ד) אין מאמינים לקטן על טבילת כלים אבל אם טבל לפני גדול הוי טבילה. ומה שאין מאמינים לקטן היינו בכלים שחיובם מדאורייתא כגון מתכת, אולם בכלי זכוכית שחיובם מדרבנן פסק מו''ר עט''ר רבי עובדיה יוסף זצוק''ל בספרו הליכות עולם (ח''ז) דעלתה לו טבילה דספק דרבנן הוא. עי''ש.

הקונה כלים למתנות

הקונה כלי סעודה לא כדי להשתמש בהם אלא כדי ליתנם למתנה לכשיצטרך, אין הקונה יכול להטביל את הכלים הללו, דכיון שלא קנאם לאכול בהם הרי דינם ככלי סחורה ולא ככלי סעודה ועדיין לא התחייבו בטבילה. אולם אם קנה כלי על מנת לתת אותו לפלוני בעת הקנין, יכוון להקנות אותו לחבירו וקנה חבירו מדין זכין לאדם שלא בפניו ויכול להטביל לו את הכלי, שהרי לטבילת כלים אין צריך ליטול רשות מבעה''ב.

החשש בזה

אולם אם חושש שגם מקבל המתנה לא ישתמש בהם אלא גם הוא ירצה להמתין ולהעביר אותם למתנה עבור אדם אחר, הרי שגם אצלו לא התחייבו משום כלי סעודה ואין יכול להטבילם ובכה''ג שיש ספק אם הלה ישתמש בהם עדיף לא להטבילם כלל.

קנה מהגוי ושוב מכר לו

ישראל שקנה כלי מהגוי וטבל אותו והשתמש בו ושוב מכרו לגוי. מי שקונה שוב מן הגוי צריך להטביל אותו ואף שטבלו אותו כבר פעם, מ''מ כיון ששוב שב לרשות הגוי יורד למקור טמא וצריך לטהרו כשיכנס לרשות יהודי. וכ''פ השו''ע (יו''ד סימן קכ סי''א).     

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל6880466@gmail.co