העזתים מיואשים: "המוות כאן טוב פי מיליון מחיים של עקירה"

החל מ-27 בינואר 2025, במסגרת הסכם הפסקת האש בין ישראל לבין חמאס, אפשרה ישראל תנועה מחודשת של עקורים פלסטינים לצפון רצועת עזה. לפי נתוני ממשל חמאס, יותר מחצי מיליון בני אדם חצו את ציר נצרים לכיוון צפון הרצועה בתוך 72 שעות.

פתיחת המעברים לצפון הרצועה עוררה תחושת שמחה ואופוריה בקרב החוזרים, שלא הסתירו את אושרם והרגישו שותפות לנרטיב "הניצחון" שקידם חמאס. הם גם הביעו תקווה כי כעת יוכלו לשקם את חייהם ורבים הבטיחו כי לא יעזבו שוב את בתיהם. עם זאת, המפגש עם ההרס הנרחב של בתים ותשתיות בצפון הרצועה הוביל לתחושות תסכול וכעס ואף לחזרתם של אלפים מהעקורים לדרום הרצועה.

חלק מהביקורת הופנתה לעבר חמאס עם האשמות כי התנועה אינה מטפלת בצרכים הדחופים של התושבים ומתמקדת ב"טקסי השחרור" של החטופים ובקידום סיסמאות. עם זאת, עדיין מדובר בביקורת מצומצמת לנוכח החשש מפני תגובה אלימה מצד חמאס שמיהרה להפגין כוח ומשילות עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש.

להערכת מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, חוסר הוודאות לגבי משך זמן שיקום רצועת עזה, ובמיוחד אזור הצפון, צפוי להגביר את תחושת התסכול בקרב התושבים ורבים צפויים לשוב למחנות העקורים בדרום הרצועה, שם קיימת תשתית בסיסית לחיים, וקיימת אספקה קבועה של ציוד הומניטרי. כמו כן, על רקע הצעת הנשיא טראמפ להוציא את תושבי הרצועה, באופן זמני או קבוע, מראות ההרס עשויים לעורר נכונות, בעיקר בקרב הצעירים, לשקול את הרעיון לצאת לחו”ל בתקווה לבנות את עתידם.

להערכת מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, חמאס ינסה לדכא בכוח קולות ביקורתיים, עם זאת, לנוכח התסכול הציבורי, ההרס הנרחב ברצועת עזה יקשה על חמאס לקדם את נרטיב “הניצחון” לאורך זמן מבלי להציג פתרונות עבור התושבים, והתנועה עשויה לנסות ולהעביר את האחריות לגורם אחר, כדוגמת הוועדה לניהול הרצועה שמצרים מנסה לקדם, תוך מאמץ לשמור על כוחה הצבאי.

יאסר אלמצרי אמר כי החזרה לביתו, אותו נאלץ לעזוב בנובמבר 2023, היא בעלת חשיבות רבה עבורו, וכעת הוא חש כי המלחמה הסתיימה, שכן ההיתר לתושבים לחזור לצפון הרצועה מהווה כישלון של “המזימה הישראלית” החשובה ביותר ש”הכיבוש” ביקש ליישם במהלך המלחמה – לרוקן את צפון רצועת עזה מתושביה, ולהפריד את צפון הרצועה מדרומה ואזור מרכז הרצועה. לדבריו, עם חזרת התושבים, איבד “הכיבוש” את הקלף החשוב ביותר שלו. הוא ציין כי ראה את השמחה בעיני האנשים כשחצו את המסדרון, משום שחלומם של האנשים לחזור לצפון רצועת עזה הפך למציאות.

וסים אלזעים הביע חרטה עמוקה על שעקר מצפון עזה בתחילת המלחמה, ואמר כי לא יחזור על החוויה הזו שוב גם אם ימות ובני משפחתו ימותו. הוא הדגיש כי מדובר בחוויה מרה שהוא לא יוכל לשכוח אותה עד מותו. לדבריו, מצבם לא היה טוב יותר מהתושבים שהחזיקו מעמד ולא עקרו. גם סמיחה סעד אמרה לאחר שהגיעה לביתה בשכונת אלשיח’ רצ’ואן בעיר עזה, כי מדובר בחוויה קשה והיא לא תחזור עליה, לא משנה מה שיקרה: “המוות כאן טוב פי מיליון מחיים של עקירה”.

תושב בית חאנון סיפר כי הבית שלו נהרס לחלוטין, אבל הוסיף כי העיקר שנשארה האדמה. הוא אמר: “בעזרת אללה, אשוב לאזור שלי על חורבות ההריסות. הם הורסים ואנחנו בונים מחדש”.

סמיח, שחזר למקום מגוריו בשכונת אלשג’אעיה בעיר עזה, סיפר כי ביתו הופצץ פעמיים, ב-18 באוקטובר 2023 וב-7 בנובמבר 2023, וכי 47 מבני משפחתו, בהם אשתו וילדיו, נהרגו בתקיפות. הוא סיפר כי החלום שלו לכל אורך התקופה היה לחזור לאביו ואחיו, הקבורים תחת ההריסות, ולבנות את חייו מחדש.

מחמוד פצ’ל הדגיש כי הוא מרגיש שמדובר ביום חג של ממש, שכן הסבל של יותר מ-15 חודשים של עקירה וחיים באוהלים הסתיים, והוא חוזר לביתו שם יחזור לחיות חיים יציבים ורגועים, בתקווה שזהו הניסיון האחרון שלו עם מלחמות ועקירה. הוא הוסיף שראה שמחה גדולה בעיני העקורים שנעים לכיוון צפון הרצועה.

עיד אלסילאוי אמר כי מרגע כניסתו לעיר עזה, לאחר 11 חודשים של עקירה, הוא חש “שקט נפשי”. הוא הוסיף כי באזור הזה יש חיים, והמורל גבוה. אלסילאוי תיאר את תחושותיהם של העקורים שחזרו לעיר עזה “כמישהו ששב לחיים”.

אחמד עבד אלרחמן, שהגיע לעיר עזה מחייך ונושא את הדגל הפלסטיני בדרכו חזרה לעיירה בית לאהיא, ממנה נעקר במשך כ-14 חודשים, אמר: “זו הרגשה שאין לתאר, למרות השהידים, ההרס ואובדן הבתים”. על הנפת הדגל אמר: “אני נושא את דגל פלסטין כי היא המולדת שלי, בין אם נעקרתי ממנה, מתתי, הלכתי או באתי, זו המולדת שלי והיא קבורה בליבי, ולא ניטוש אותה”.

אבו ח’ליל בנאת, שגם הגיע לעיר עזה כשהוא מניף דגל, אמר: “בפעם הראשונה שהרחתי את הריח של עזה, הרגשתי ריח של גן עדן”.

התסכול מההרס בצפון הרצועה

למרות התרוממות הרוח של רבים מהעקורים ששבו לביתם, המציאות בשטח, של הרס נרחב של מבנים ותשתיות, עוררה במהרה גם תחושות תסכול, כעס וייאוש. לא מעט תושבים ששבו לצפון הרצועה החליטו לנוע שוב דרומה אחרי שהבינו כי אין להם בית לשוב אליו.

העיתונאי חסאם שאת תיאר את המצב בצפון הרצועה: “אנשים חזרו להריסות בלי אוהלים, בלי לשתות מים… הם מנסים ליצור חיים חדשים, אוספים שאריות של בד ועץ, אולי ממה שנשאר מבתיהם. הם הולכים מאות מטרים בחיפוש אחר מים או מזון, ישנים בשטח הפתוח ומתפרסים על האדמה מתחת לשמיים. אשר לאלה שעדיין חלק מבתיהם עומדים, הם ניסו לתקן אותם ככל האפשר כדי לחיות בין ההריסות”.

בדף הפייסבוק “אלבוריג’ מאחדת אותנו” נכתב: “אלה שחזרו אומרים: “אין חיים כאן”, אלה שנשארו אומרים: “הלוואי ויכולנו לחזור”. חלק השאירו את חפציהם אצל חברים למשמרת ואחרים מכרו את רכושם ואוהליהם בפרוטות. רבים שחזרו לא מצאו את בתיהם, מקלט או אפילו אוהל ונאלצו להתארח אצל מכרים באופן זמני – אך גם שם, ירגישו שהם הופכים לנטל, גם אם מארחיהם טובי לב. ומחסור חמור במים – קשה אפילו למלא דלי אחד”.

ד”ר סאמיה אלע’צין כתבה: “הייתי בהלם מהמבט שראיתי על פניו של האחיין שלי. אין מילים שיכולות לתאר את ההלם שלו למראה ביתם והאזור שלהם שנמחקו לחלוטין.” עוד כתבה: “הילדים של אחותי נסעו אתמול לצפון, והיום הם שוב חזרו לדרום. הצפון הרוס באופן שלא ייאמן, הם לא יודעים איפה הבית שלהם, הם אפילו לא מוצאים איפה לשתות מים… מבול ההרס".

עקור ששב לבית חאנון סיפר כי מצא רק הרס וכי חיפש במשך שעתיים את ביתו, אך מצא רק בור. הוא שב והדגיש מספר פעמים כי אין שם חיים, והוסיף כי אין שם לא מים ולא אוכל, ואפילו אין סיוע. לדבריו, אנשים בוכים שם מעל הריסות בתיהם. הוא אמר כי הוא חוזר לאלמואצי בח’אן יונס כי שם יש מים, ושם הוא יכול להקים לו ולמשפחתו אוהל.

צעיר פלסטיני סיפר כי הוא תושב ג’באליא ששב לצפון הרצועה לאחר ששהה בבית ספר ברפיח. הוא תהה: “מה יש לנו לעשות בצפון? בשביל מה לחזור? הבתים שלנו נהרסו. אין לנו שם אפילו אוהלים”.