דורון קדוש: גורם ביטחוני לגלי צה״ל: ישראל המתינה לסיום ביקור טראמפ במזה״ת כדי לתקוף בתימן
איראן: המשטר משתיק ביקורת פנימית כדי להכשיר את המו"מ עם ארה"ב
השיח באיראן משתנה, התקשורת מצנזרת ביקורת, והמשטר מדבר על אינטרסים — בזמן שישראל מאבדת אחיזה נרטיבית
הלווית ראיסי צילום: משרדו של חמינאי
מאז חידוש שיחות הגרעין בין ארה"ב לאיראן, משהו עמוק השתנה בשיח הציבורי והתקשורתי בטהראן. לא עוד כותרות לוחמניות, לא הפגנות המוניות עם דריכות על דגלי ארה"ב, ולא גינויים חסרי רסן מצד בכירים. במקום זה, מופיעה שפה כמעט אחידה – שקולה, מחושבת, ומסונכרנת עם קו מדיני חדש. מדובר במהלך תקשורתי מובהק, כזה שלא קורה במקרה. והאדם שמסביר את זה טוב יותר מכולם הוא בני סבטי.
בני סבטי הוא מומחה ותיק לאיראן, החוקר את התרבות, התודעה והתקשורת האיראנית מתוך היכרות אישית וצבאית כאחד. סבטי נולד באיראן לפני המהפכה האסלאמית ונשאר בה גם לאחריה, עד שנמלט לישראל. כאן הפך לחוקר באמ"ן, שם עסק בפרויקטים אסטרטגיים סביב דעת קהל והשפעה איראנית, בין השאר בהקמת הפלטפורמות הדיגיטליות הפרסיות של דובר צה"ל – ערוצים שנועדו לשוחח ישירות עם הציבור האיראני, ולא רק לעקוב אחריו. מדובר בקול סמכותי ובעל היכרות עמוקה עם דפוסי החשיבה של המשטר והחברה האיראנית.
לפי סבטי, הנרטיב החדש בתקשורת האיראנית הוא לא פחות ממהפך. "העיתונות והאתרים האיראניים כותבים בשפה כמעט אחידה", הוא אומר, ומדגיש כי הביקורת – בין אם נגד צוות המו"מ או נגד עצם התהליך – כמעט ואינה קיימת. לא מדובר רק בהיעדר קולות מתנגדים, אלא במאמץ מתואם לקדם מסר שהשיחות מתקיימות "לטובת הציבור האיראני". זה לא רק שיח מתון יותר – זה שיח שמתיישר לחלוטין עם הקו שמכתיב המנהיג העליון.
גם סמלי ההתנגדות הפומביים עברו שינוי. המשטר דואג להסתיר כל סממן של עלבון כלפי ארה"ב, כולל ביטויים שהיו עד לאחרונה חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי: שריפת דגלים, צעקות "מוות לאמריקה", וכדומה. העלמת הסמלים הללו מהרחוב היא לא מקרית – זו תודעה מנוהלת היטב. מדובר בשיח שמעוצב כדי לאפשר את המשך המו"מ, תוך שמירה על מראית עין של ריבונות, אך גם על פתח להסדרה.
הדבר מגובה גם בצמרת. שמח'אני, יועצו של חמינאי וחבר המועצה העליונה לביטחון לאומי, הצהיר כי "צוות המו"מ מנהל את השיחות בסמכות מלאה מטעם המנהיג". לא פחות. כך הופך המו"מ לכלי רשמי – לא לחריגה מהקו אלא לביטוי שלו. בנוסף, הקריאה להפנות את הלחץ כלפי ישראל – ולדרוש מארה"ב לרסן אותה – מחזקת את הרושם שאיראן מבקשת לשנות את כללי המשחק האזוריים, לפחות לשעה קלה.
גם הזירה הדתית מצטרפת למהלך. בדרשות יום שישי נשמעים פחות מסרים של איבה כלפי המערב, ויותר דגש על אחריות, הזדמנות ותקווה. המסר: אנחנו לא אוהבים את ארה"ב, אבל אנחנו מבינים שהצוות שלנו פועל למען טובת המדינה. בעבור משטר שכל תוקפנותו מבוססת על תודעה, זהו טוויסט של ממש.
אלא שלא כולם משתכנעים. סבטי מתאר ציבור רחב ששם את מבטחו בממשל טראמפ כמי שיביא לערעור שלטון האייתוללות – וכעת מוצא עצמו מול מציאות אחרת לגמרי. אותו ציבור, שתלה תקוות בסנקציות חונקות ובתמיכה גלויה באופוזיציה, נאלץ להביט מהצד כשהמשטר מתחזק דווקא נוכח המו"מ.
התוצאה היא מבוכה. מי שציפה למשבר, רואה יציבות. מי שייחל לנפילה, רואה לגיטימציה. זה לא אומר שהמשטר ניצח – רק שהוא השכיל לעצב את השיח כך שיתאים למטרותיו ברגע הזה. בין אם השיחות יצליחו ובין אם ייכשלו, איראן כבר הראתה לעולם – ובעיקר לעצמה – כיצד מווסתים תודעה בזמן אמת.
