מוריה אסרף: לשכת ראש הממשלה: מזה כשנה, בעיצומה של מלחמה רב זירתית, מנסה הממשלה למנות נציב שירות מדינה קבוע בדרך שמונו נציבי שירות המדינה עד היום - אך הייעוץ המשפטי לממשלה, בגיבוי בג"ץ, מונע זאת. כעת הולך בג"ץ צעד רחוק יותר. הוא פועל כרשות מחוקקת, מבטל פסק דין קודם שלו, ומפרש חוק בניגוד מוחלט ללשונו ולכוונת המחוקק (החוק קבע ש"לא תחול חובת מכרז"). הממשלה תתמוך בהצעות החוק שהוגשו אתמול ושנועדו להשיב את המצב לקדמותו, כפי שקבע המחוקק במפורש, ולהפסיק את הפגיעה בשירות המדינה. על-מנת להבטיח את תפקוד שירות המדינה, ובשל דחיפות העניין, הטיל ראש הממשלה נתניהו את תפקיד ממלא-מקום נציב שירות המדינה על מנכ"ל משרד החוץ, עדן בר טל, אשר כבר החזיק בחודשים האחרונים בסמכויות הנציב.
סגירת מעגל מרגשת: חותם מפעל משפחתי מלפני כ-100 שנה הושב לישראל
חותם מיוחד ממתפרה יהודית בפולין ששרד את השואה שב לידי בעליו – אחרי שמצא אותו איכר בעליית גג מבלי להבין את חשיבותו. רבים מבני המשפחה נרצחו בטרבלינקה ולאחר מאמצים הושב ארצה אל הנין שנותר והופקד למשמרת עולם ביד ושם: ״זו סגירת מעגל אמיתית ומרגשת״
החותם של המפעל צילום: באדיבות יד ושם
כמעט מאה שנה אחרי שהוקם מפעל העורות של משפחת גולדמן בעיירה מיידז'יץ' פודלסקי שבמזרח פולין – התגלה לפתע חותם הברזל של המפעל, ששימש להטבעת שם המשפחה על עורות מעובדים. איכר מקומי מצא אותו במקרה בעליית גג ישנה, מבלי לדעת מה טיבו. בזכות קשרים בין יוצאי העיירה החיים בישראל לבין תושבים מקומיים בפולין, הושב החותם ההיסטורי לבני המשפחה – ללא כל תמורה כספית.
"זה היה רגע מרגש מאוד," מספר יעקב גולדמן, בן המשפחה. "לגעת בפריט שהיה חלק ממפעל החיים של סבא־רבא שלנו – זו סגירת מעגל אמיתית." השנה הועבר החותם למשמרת ביד ושם, לצד תיעוד משפחתי עשיר שהמשפחה אספה לאורך השנים.
המפעל המשפחתי הוקם בראשית המאה ה־20 על ידי יחיאל גולדמן. הוא התמחה בבורסקאות – עיבוד עורות לצורכי נעליים, מעילים ומוצרי עור נוספים – והפך לאחד ממוקדי הפרנסה המרכזיים של העיירה. יהודים ופולנים עבדו בו זה לצד זה, עד שהכול נגדע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין. זמן קצר לאחר מכן הגיעו למיידז'יץ', החלו ברדיפות, גזֵרות ושוד רכוש. משפחת גולדמן נאלצה להפעיל את המפעל תחת פיקוח גרמני ולצרכיהם. תעודות עבודה של הרשקו (צבי) גולדמן מ־1941–1942 מלמדות על תנאים קשים במיוחד. תעודת הזהות שהונפקה לו ב־1942, מסומנת באות "J", סימנה אותו כיהודי.
באופן שיטתי החרימו הגרמנים את ציוד המפעל, פירקו את מכונותיו והעבירו אותן למקום בלתי ידוע. לאחר המלחמה, ב־1946, הונפק למשפחה אישור רשמי על הרס המבנה. גורלם של בני המשפחה היה טראגי: האב יעקב, האם אלקה, הבנות לאה ואסתר והבנים מיכאל ולייב־אריה נרצחו בטרבלינקה.
הרשקו ואחותו שרה נמנו עם הבודדים ששרדו. יחד עם בנות משפחת למפרט, ובהן צינה – לימים אשתו של הרשקו – הסתתרו בבור מתחת לאסם בגטו. עדויות שמסרו ליד ושם, כולל יומן שכתב הרשקו בין 1944 ל־1945, מתארות את הקשיים שעמדו בפניהם עם שחרור פולין – עוינות מצד חלק מהאוכלוסייה וחשש מתמיד מפני כנופיות אנטישמיות.
בפברואר 1946 נישאו הרשל וצינה בעיירה ההרוסה. יותר מעשור לאחר מכן, במאי 1957, עלו לישראל. את החותם ההיסטורי, כמו גם תיעוד אישי ומשפחתי מרגש, העביר יעקב גולדמן – בנם – למשמרת ביד ושם.
