בן יניב: שליח ארה"ב לאו"ם: איראן צריכה לוותר על תוכנית ההעשרה שלה ועל כל שאיפותיה להשיג נשק גרעיני.
"אמא שלי נפטרה, אבא שלי חולה. אנא! עזרו לי להגיע לחופה בלב שמח"
שלומי, בחור ישיבה בן 20 מאחת הישיבות המוכרות בעולם התורה, פונה במכתב אישי בו הוא מגולל לראשונה את סיפור חייו ומתחנן שנעזור לו עכשיו להשתקם מהעבר הקשה, ולהקים בית נאמן בישראל
לא מתעלמים ומסייעים לחתנים להגיע לחופה בלב בשמח צילום: ועד הרבנים
בימים אלו שבין ל"ג בעומר לחג השבועות, ייכנסו ל"ג יתומים לחופה, ועם ישראל מתגייס לתרום סכום סמלי של 10 ₪ עבור כל אחד מהם, על מנת לאפשר להם להקים בית נאמן בישראל. לסייע להם להתמודד עם ההוצאות הגדולות, לבד. בלי הורים.
אחד מהחתנים, בחור ישיבה הלומד באחת מהישיבות המוכרות בעולם התורה, חושף במכתב אישי את סיפור חייו הכאוב, ומסיים בקריאה נרגשת לעזרה.
תורמים עכשיו 330 ₪ ומחתנים בכבוד את 33 היתומים המתחננים לעזרתנו >
"שלום, שמי שלומי ג'. אני הילד השישי במשפחה של שמונה נפשות, ובגיל 7, עולמי התהפך. אמא שלי, העוגן שלנו, נאבקה במחלה שהשתלטה על גופה ללא רחמים. הגידול הארור לא הסתפק רק בגופה, אלא גנב גם את חיוכה, את קולה, את כוחה. הטיפולים שאמורים היו להציל אותה רק הוסיפו סבל על סבל.
ואני, ילד קטן מבולבל, מצאתי את עצמי נמלט לרחובות השכונה - מסתובב שעות ארוכות בין בתים וגדרות, רק לא להיות שם. רק לא לראות את פניה המיוסרות של אמא, לא לשמוע את הכאב שזעק מגרונה, את האנחות שקרעו את דממת הלילה.
אחיי הקטנים היו עטופים בבועה של אי-הבנה, מוגנים בתמימותם. הגדולים נשאו על כתפיהם את המשא הכבד של הדאגה לאמא. ואני? אני הייתי באמצע - גדול מכדי להתעלם, קטן מכדי להועיל.
וכשאמא הלכה לעולמה, הבית שלנו קפא בזמן. כולנו התכנסנו לתוך עצמנו, מותשים ממאבק שהפסדנו, שבורים מהמלחמה האכזרית במלאך המוות שבסופו של דבר לקח אותה מאיתנו.
חזרתי הביתה. יותר לא היו אנחות ויותר לא היה בכי, אבל היה אבא - אבא אלמן שעיניו כבויות ונשמתו מרוסקת, אבא שלא מצא נחמה. והיה שקט, שקט עמוק ובודד שלפת את הגרון כמו חבל.
ואז בבוקר אחד, השקט נשבר. אבא קיבל תוצאות בדיקות מקופת חולים. ראיתי את האחים הנשואים מתקשרים זה לזה בבהלה, ולבי ידע - משהו נורא קורה שוב. המחלה חזרה, הפעם לקחת גם את אבא.
נעלמתי מהבית. שעות ארוכות הסתובבתי ברחובות, דמעות חמות זולגות על פניי. וכשחזרתי, מחזה מוזר קידם את פניי: האחים הקטנים אורזים בגדים למזוודה קטנה.
"שרי אמרה שנבוא לגור אצלה עד שהכל יסתדר," הם אמרו בפנים מאופקות, מנסים להסתיר את הפחד. ולבי - לבי רטט מהתרגשות והכרת תודה.
אחותי הגדולה, שרי, חשבה עלינו - על הילדים הקטנים שנשארו בבית עם אבא חולה ופחד משתק. היא הבינה שאסור לנו להיות שם, לחוות את הסיוט הזה פעם נוספת. היא אספה אותנו אליה, יצרה עבורנו מקלט של אהבה בתוך הסערה.
היום אני בן עשרים. עוד שבועיים אעמוד תחת החופה עם אהובת לבי, מנסה לבנות פרק חדש בחיי. אבא עדיין נאבק במחלה, ואני נושא תפילה חרישית בכל יום שיזכה להיות שם, לראות אותי בנקודת האור הזו.
גיס שלי, בעלה של שרי שהצילה אותנו, לקח על עצמו את כל ההתחייבויות מול צד הכלה. הוא קנה לי חליפה לחופה ושילם בצ'ק דחוי, למרות שאין לו איך לכסות את העלויות הבסיסיות.
אני פונה אליכם בלב פתוח ובידיים רועדות: אנא, עזרו לי להגיע לחופה בלב שמח. תנו לי את ההזדמנות הזו - לא רק להתחתן, אלא להשתקם מהעבר הקשה שליווה אותי מילדות. לבנות בית חדש, בית שיהיה מלא תקווה, אהבה וחמלה. בית שיהיה תיקון לכל השברים".
תורמים עכשיו 330 ₪ ומחתנים בכבוד את 33 היתומים המתחננים לעזרתנו >
