אברהם פריינד: בפיקוד העורף מבהירים לאור טענות תושבים על יירוטים ללא הפעלת התרעה: "לא יודעים כרגע על תקלה. יש לפעול כפי ההנחיות".
משחקי עוצמה: שיחות הגרעין, הדרישות – והעתיד שמדאיג את כל האזור
בין טהראן לוושינגטון, המשא ומתן סביב תוכנית הגרעין האיראנית מתנהל על קווים אדומים ברורים, פערים עקרוניים והרבה חוסר אמון. כך נראות נקודות המחלוקת המרכזיות – והיכן עומדת ישראל בכל הסוגיות
מצעד בטהראן: יום הצבא הלאומי באיראן צילום: סוכנות הידיעות תסנים
מאחורי הדיווחים הרשמיים, שיחות הגרעין בין איראן למעצמות מתנהלות כמו משחק שח־מט מתוח שבו כל מהלך קטן עלול לשנות את כללי המשחק במזרח התיכון. בכל סיבוב דיפלומטי, נחשפים מחדש קווי השבר בין טהראן לוושינגטון – כשכל צד מתבצר בדרישותיו, ומעל השולחן מרחף סימן שאלה כבד: האם ניתן בכלל להגיע להסכמה שתרצה את כולם?
הקו האיראני: ריבונות והסרת סנקציות
איראן עומדת על זכותה להעשיר אורניום ברמה נמוכה ובפיקוח בינלאומי, לצרכים אזרחיים. מבחינת טהראן, כל ניסיון לכפות עליה "אפס העשרה" נתפס כפגיעה בלתי נסבלת בכבודה ובריבונותה. ההנהגה האיראנית מתעקשת גם על הסרת כל הסנקציות הכלכליות מיד עם חתימת ההסכם, ולא בתהליך מדורג או מותנה. בנוסף, איראן מסרבת לדון במסגרת שיחות הגרעין בנושאים נוספים כגון תכנית הטילים שלה או הפסקת הסיוע והמעורבות הצבאית בשלוחות ובמיליציות הנתמכות על ידה ברחבי המזרח התיכון.
הקו המערבי: פיקוח הדוק ומניעת פרצות
המערב, ובראשו ארצות הברית ומדינות אירופה, שואף להבטיח שלא תהיה לאיראן כל דרך מעשית להגיע לנשק גרעיני – לא עכשיו ולא בעתיד. לשם כך דורשים המעצמות הגבלות חמורות על היקף ועוצמת העשרת האורניום, פיקוח בלתי מתפשר של פקחי הסוכנות הבינלאומית וגישה חופשית לכל מתקן. בנוסף, מוצבת דרישה למנגנון סנקציות אוטומטי במקרה של הפרה איראנית. מעבר לכך, המערב וישראל מדגישים את החשיבות בהגבלת פעילותה האזורית של איראן, במיוחד המימון והסיוע לארגונים ולמיליציות דוגמת חזבאללה, חמאס, החות'ים ועוד. הדאגה המרכזית היא כי הסכם גרעין רופף יאפשר לאיראן, לאחר הסרת הסנקציות, להזרים משאבים לשלוחות הצבאיות שלה ולהגביר את חוסר היציבות באזור.
הדיון על הפרוקסים – שלוחות איראן במוקד
סוגיית הפרוקסים האיראניים – שלוחות הצבא וההשפעה במזרח התיכון – הפכה לאבן נגף מרכזית בדיונים. מדינות המערב וישראל דורשות שאיראן תצמצם ואולי אף תפסיק לחלוטין את המימון, ההדרכה והסיוע הצבאי שהיא מעניקה לארגונים אלה. בטהראן דוחים מכל וכל את האפשרות לכלול את הסוגיה במסגרת שיחות הגרעין, בטענה שמדובר בעניין פנימי ובזכותה של כל מדינה לעצב את מדיניותה הביטחונית. זו מחלוקת עקרונית שמכבידה מאוד על כל התקדמות.
האיום הצבאי – הצל של התקיפה מרחף מעל השיחות
מעבר למחלוקות הדיפלומטיות, ברקע כל השיח עומד גם האיום הצבאי: ישראל מצהירה בגלוי שהיא שומרת לעצמה את הזכות לפעול בנחישות מול מתקני הגרעין של איראן אם ייווכח שהדיפלומטיה נכשלה ואיראן מתקרבת לפריצה לגרעין. גם במערב, בעיקר בוושינגטון, מדגישים כי "כל האפשרויות על השולחן". למרות זאת, ברור כי פעולה צבאית עלולה להצית עימות אזורי חמור. עצם קיומו של איום התקיפה הוא כלי הרתעה משמעותי, אך גם גורם מתסיס ומסבך בתוך המשוואה. האיראנים רואים בו ניסיון כפייה, ולעיתים אף משתמשים בו כדי להצדיק את עקשנותם במו"מ.
כל עוד כל צד נאחז בעמדותיו – איראן לא מוכנה לוותר על ריבונותה והמערב לא מוכן להתפשר על פיקוח הדוק והגבלת השפעה אזורית – הדרך להסכם רחוקה מלהיות ברורה. ישראל, כמו שאר מדינות האזור, ממשיכה לעקוב בדריכות אחרי כל התפתחות, מתוך ידיעה שכל שינוי בזירה הזו עשוי להשפיע על יציבותה של המזרח התיכון כולה.
