יובל שדה: חודשה ישיבת הממשלה על התקציב
"התחננתי בפני סינוואר: תן לי להישאר עם החבר שלי – תעשה לפחות את זה"
בראיון לחדשות 12 חושף ירדן ביבס: "פניתי לסינוואר במנהרה וביקשתי – תן לי להישאר עם דוד, זה כל עולמי"
ירדן ביבס במסוק לאחר שחרורו צילום: דובר צה״ל
בראיון ששודר אמש במהדורה המרכזית של חדשות 12, חושף ירדן ביבס לראשונה כיצד פנה פנים אל פנים ליחיא סינוואר בעומק מנהרות עזה, ונשא תחינה אנושית מול האיש שמחזיק במפתחות לגורלם של החטופים: "אל תפריד אותי מהחבר הכי טוב שלי. אחרי שלקחתם לי את כל מה שהיה לי – תן לי להישאר לפחות עם דוד".
קשה לשכוח את התמונה של ירדן ביבס יוצא מהמכונית של חמאס, לבדו, אחרי 484 ימים בשבי העזתי. האיש ששרד את הגיהינום, איבד את אשתו שירי ושני ילדיו – כפיר התינוק ואריאל בן הארבע – מתייצב מול המצלמות ומבקש דבר אחד: שלא לשכוח את מי שעדיין שם, ובראשם החבר הטוב דוד קוניו.
הריאיון עמו פותח צוהר נדיר ואמיץ לשבר ולתקווה של השורדים, ולרגעים שבהם גם עמוק בתוך האפלה, צל אנושי אחד יכול להיות ההבדל בין יאוש לאמונה. "פגשתי את סינוואר במנהרה, לא הרבה אחרי שבישרו לי שאיבדתי הכול", מספר ירדן. "הוא הסתכל עליי בעיניים ושאל – 'מה אתה צריך?'. עניתי לו: 'רק אל תפריד אותי מדוד. תן לי להישאר איתו, זה כל מה שנשאר לי'".
התחינה נענתה לכאורה בהבנה. "סינוואר אמר שאין בעיה, שאני אשאר איתו, אבל אחרי זמן קצר נפרדנו. לא הבנתי למה. זו הייתה אחת הנקודות הכואבות – אחרי שאיבדתי הכול, ביקשתי רק לא להיות לבד". לדבריו, המפגש הזה הוא סמל לכל מה שעבר עליו בשבי: תחושת חוסר האונים, ההישרדות היומיומית והמאבק להיאחז בצל של תקווה.
ירדן חזר והדגיש בריאיון את עומק הקשר עם דוד קוניו, שנבנה עוד בילדותם בקיבוץ: "מכיתה א' אנחנו יחד. כל אירוע בחיים שלי – דוד היה שם, לידי. גם בשיא השבר, רק רציתי להישאר איתו. זה מה שהחזיק אותי". השניים היו יחד במנהרות, ישנו מזרון ליד מזרון, חלקו רגעים של חרדה, דאגה למשפחותיהם ודחף הדדי לשרוד. "היינו נפגשים במעברים, לפעמים מתגנבים חיבוק קצר, מילה טובה – 'תחזיק מעמד, אחי'. זה כל מה שנשאר לך במקומות האלו".
לאורך הריאיון, ביבס סיפר גם על הזוועות שחווה ועל הרגע שבו הבין ששוב אין לו למה לחכות, פרט לאמונה שחברו ישוב. "היו ימים שבהם לא ידעתי אם אצליח לראות שוב אור יום. לא היו לי כוחות להחזיק מעמד, רק המחשבה שאולי אצליח להיות עם דוד, או לשמוע משהו עליו, נתנה לי כוח".
הכאב של ירדן אינו אישי בלבד – הוא מתאר את הסבל המשותף של כלל החטופים ובני משפחותיהם. "אני מרגיש אשמה, כי אני כאן והחבר הכי טוב שלי עדיין שם. זה לא נגמר, כל עוד הוא וכל השאר לא חוזרים. מי שלא היה שם לא יכול להבין – גם מיטה חמה ומקלחת זו פריבילגיה בלתי נתפסת, כל עוד הם נמצאים במנהרות".
את דבריו מסיים ירדן בקריאה ברורה למנהיגים ולציבור: "אני עושה את זה בשביל דוד, בשביל כל החטופים, ובשביל המדינה. רק כשכולם יחזרו, נוכל להתחיל לבנות מחדש. אסור לנו להפסיק להילחם עליהם. כל יום שעובר הוא נצח של סבל עבורם ועבור כולנו".
