אורי מגידיש שוברת שתיקה וחושפת: "פחדתי מחילוץ, איימו שיהרגו אותי, צעקתי בעברית"

החטופה הראשונה שחולצה מהשבי במבצע חילוץ. שנה ושבעה חודשים אחרי, אורי מגידיש סיפרה לתכנית 'עובדה' בחדשות 12 על מה שקרה בלילה ההוא ועל כל מה שעבר עליה עד החילוץ.

היא סיפרה על רגע הגעת המחבלים: "אנחנו רואות למעלה מ-40-30 מחבלים נכנסים למיגונית באופוריה, הם בהכי שמחת חיים שיכולה להיות והם נכנסים והם מסתכלים עלינו בחיוך, אני לא אשכח את החיוכים שלהם. אני אפילו לא זוכרת איך הם נראים, אבל אני זוכרת שהם חייכו. והם מסתכלים עלינו והם בוחנים מי חיה ומי לא".

רגע החטיפה

"בטעות יצרתי קשר עין עם אחד המחבלים שם, הוא הצביע עליי ולקחו אותי ראשונה. הם מעלים אותי לג'יפ, אומרים לי להתכופף ולהיכנס מהר לקדימה של הרכב". אורי לא יודעת שבחלק האחורי של הרכב נמצאת איתה גם נועה מרציאנו הי"ד שנרצחה בשבי. המחבלים מכניסים לרכב גם את התצפיתנית נעמה לוי. כשהן עמוק בתוך עזה, אורי ונעמה מופרדות מנועה והן מועברות לדירת מסתור.

בשבת השלישית שלה בעזה ההפצצות של חיל האוויר מגיעות לדירה שבה היא נמצאת. "קרסה עלינו התקרה וכל הבית היה אש. אחד מהשובים מת באותו רגע ואני לא הרגשתי אפילו שנפצעתי". היא תגלה רק אחר כך שיש לה שבר בגולגולת. המחבל היחיד ששרד, ברח ביחד איתה מהדירה.

הרגעים הנוראיים

היא המשיכה לתאר את הרגעים הנוראיים בראיון לעובדה: אורי והמחבל מגיעים לבית חולים קרוב. "אני כאילו מתחילה לאבד איזון, כל החדר מסתובב לי. אחד מהרופאים מדבר איתי באנגלית ואומר לי שהולכים לתפור לי את הראש עכשיו ואת הפנים. הם מתחילים לנקות לי את האזור של הפה והם לא מרדימים את האזור. זה היה כאב שאי אפשר לתאר אותו, בחיים לא הרגשתי כאב כזה. ואני מנסה להחזיק במשהו, אין לי במה להחזיק, כולם מעיפים את הידיים שלי, הם אומרים לי לשתוק, הם אומרים לי לא לצרוח".

אחרי לילה ארוך בבית החולים העזתי, מחבלים מעבירים אותה לדירת מסתור חדשה. "ידעתי שברגע שיש חילוץ, הם הולכים להרוג אותי כדי שלא יחלצו מישהו חי. הם אמרו שאם יש חיילים ישראלים בדלת, יהרגו אותי קודם. אני זוכרת שהלב שלי פחד שיבואו לחלץ אותי".

יום החילוץ

סמוך לשעה שתיים בלילה אורי ישנה והתעוררה מרעש: "אני מתחילה לשמוע רעשים של ירי ואני מבינה שמשהו קורה. יש חילופי אש בחוץ. ואז כשאני מבינה שקורה משהו, אני הולכת מאחורי המקרר ואני מתכווצת, אני יושבת עם הראש בין הברכיים ומסתירה את האוזניים. אני צועקת בעברית, אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שזה חילוץ".

רגע החילוץ

מול אורי עומד לוחם יחידה מיוחדת שנראה עזתי. "זה קונפליקט שאני עד עכשיו חושבת עליו, שאין לי מושג, יכלו לחטוף אותי שוב, ברמה כזאת. זה היה יכול להיות עוד בן אדם שבא לחטוף אותי, אבל אני הולכת איתו, הוא לוקח אותי - ואנחנו רצים".

אורי והלוחמים מגיעים לרכב, "מתחילים נסיעה ומדברים אליי בעברית. זה שלקח אותי, זה שרץ איתי מדבר אליי ודואג לי ובודק אם נפצעתי ובודק אם קרה משהו. אני זוכרת שאני מחליפה איתו מבטים ואני רואה כמה הוא מתלהב. רק אחרי שחזרתי והתאקלמתי קצת, הבנתי שגם בשביל האנשים שחילצו אותי זה היה, סוף סוף לנשום אחרי תקופה כזאת". 

הכאב שלא מרפה

חברתה הטובה נועה מרציאנו הי"ד נרצחה בשבי. "כשחזרתי, אז היה לי קשה, שאני פה והיא עדיין שם ופשוט חיכיתי לשמוע ממנה וציפיתי שהיא תחזור גם ושנדבר על זה. להיות עם עוד מישהי שחוותה את אותו דבר כמוני. היא נפצעה והיא הגיעה לבית חולים, לשיפא, אחד הרופאים פשוט סיים את החיים שלה, כי זה מה שהוא החליט. יש לנו סיפור די דומה, רק שהסוף שלה הוא אחר. זה אכל אותי בהתחלה, למה הסוף שלה כזה והסוף שלי ככה? למה אותי תפרו ובי טיפלו והביאו לי משככי כאבים וכאילו, אותה בסוף רצח רופא?"