יובל שדה: חודשה ישיבת הממשלה על התקציב
חמאס שלח מכתב לנסראללה בבוקר הטבח: "אנא סלח לנו – ותצטרף למתקפה"
מכתב אישי ומפורט של דף, סנוואר ועיסא, שנשלח לנסראללה ואיראן בשבת בבוקר 7 באוקטובר, חושף קשרים עמוקים, תחינה לשיתוף פעולה – ובקשה יוצאת דופן: אל תדברו על השמדת ישראל, דברו על שיח דיפלומטי
יחיא סינוואר צילום: Atia Mohammed/Flash90
באחד החדרים המבוצרים בבונקר של יחיא סנוואר בעזה, התגלה לאחרונה מסמך מסעיר במיוחד – איגרת אישית ארוכה, בחתימת שלושת ראשי חמאס: מוחמד דף, סנוואר ומרוואן עיסא, שנשלחה ממש בבוקר הטבח ליעד מדויק: חסן נסראללה בלבנון, וסעיד איזדי, מפקד "גיס פלסטין" של משמרות המהפכה באיראן.
האיגרת, שנחשפה הבוקר ע"י בן כספית ב"מעריב", אינה עוד ניירת תעמולתית. זוהי פנייה אישית, אינטימית – לעיתים נרגשת ולעיתים כמעט נואשת – שמאפשרת הצצה חסרת תקדים ליחסי האמון וההתיאום בין חמאס לבין הציר השיעי. מעבר לפירוט הדרמטי על המתקפה עצמה, האיגרת מגלה אמת אחת ברורה: חמאס ראה עצמו כחלק ממערך רחב הרבה יותר, וייחל לכך שהשיעים ייכנסו אתו לאותו שדה קרב – מה שלא קרה.
בפתיחה החגיגית, הם פונים ל"הלוחם האח חסן נסראללה, ישמרהו אללה", ומיד מפרטים: "כאשר תקרא מילותינו אלה – אלפי לוחמי ג'יהאד של גדודי אלקסאם כבר פורצים את גבול פלסטין הכבושה". בהמשך, הם מתארים את תחילת המתקפה – ואת הציפייה שהמהלך יהפוך ל"מבצע משותף להשמדת הישות הציונית".
אבל האיגרת אינה מצטמצמת לדיווח. היא מלאה בתחינות: אנא, הצטרפו. אנא, סלחו לנו שלא עדכנו מראש. ראשי חמאס מסבירים לנסראללה כי בשל יכולות המודיעין של ישראל, נדרשו להסתיר את כוונתם גם מבעלות בריתם – "אפילו בתוך שורת הפיקוד שלנו" – כדי לשמר את אפקט ההפתעה.
הם מתחייבים כי "זו מערכה משותפת של כולנו", מצטטים פסוקי קוראן, מצביעים על אל אקצא כנקודת איחוד מוסלמית – ומזהירים ש"מחיר ההיסוס יהיה עצום". התחינה מגיעה לשיאה בניסוח יוצא דופן: חמאס מבקש מנסראללה להפציץ בעוצמה את עורקי המדינה הישראלית – שדות תעופה, מפקדות, תשתיות – כדי לשתק את ישראל ולפתוח את הדרך לחדירה קרקעית רחבה.
אבל כאן מופיעה תוספת מפתיעה: הנחיה אסטרטגית לתקשורת. "אל תדברו על חיסול ישראל", מבקשים מחברי האיגרת, "אלא רק על מחויבותה להחלטות הבינלאומיות". לדבריהם, הצגת המהלך כתגובה מתונה תשאיר את הקהילה הבינלאומית פסיבית מול ההתקפה.
האיגרת כולה מעידה על עומק האמון בין הצדדים. היא כתובה בסגנון של פנייה בין שותפים לדרך, אך גם חושפת את חוסר הסימטריה: חמאס – סוני, נטול מדינה – מבקש מהציר השיעי את מה שהוא לבדו אינו יכול לבצע.
גם ההקשר חשוב: זו לא הייתה איגרת שנכתבה חודשים קודם. לפי ההערכות, היא נשלחה ממש עם פרוץ ההתקפה – אולי אפילו בשעה שבה לוחמי נוח’בה כבר שוחטים בקיבוץ בארי. אין כאן ראייה למזימה גלובלית מתואמת, אלא להפך: תיעוד נדיר של מה שחמאס קיווה שיקרה – ולא קרה.
שנה ושמונה חודשים אחרי, אפשר להעריך את משמעותה של האיגרת. היא לא רק מסמך היסטורי – אלא תיעוד נדיר לרגע שבו חמאס האמין שהוא משנה את פני האזור, באמצעות קואליציה משיחית־צבאית. בפועל, אותה פנייה עצמה מעידה עד כמה פעל לבד. נסראללה לא הצטרף. איראן נזהרה. והחלום הגדול של חמאס קרס לתוך עצמו – מהפנטזיה של השמדת ישראל למציאות של קריסה כוללת.
המסמך הזה לא מספר רק על 7 באוקטובר – הוא מספר מה חמאס חשב שיקרה ביום שאחריו.
