וושינגטון: רשות ההגירה והמכס של ארה"ב (ICE) הודיעה על מעצרם של מספר אזרחים אפגנים, שהיגרו לארה"ב על ידי ממשל ביידן במהלך מבצע "ברוכים הבאים לבעלות הברית".
מאות טנקים ומנהרות בסיני, אך תרחיש קיצון אחד מפחיד את המצרים
מאות טנקים ותשתיות חדשות בסיני מעצימים את מצרים, אך פגיעות אסטרטגיות עלולות להפוך את העוצמה לחולשה
סכר אסואן, כפי שנראה מהחלל צילום: NASA
הכותרות על ההתגייסות ההמונית של הכוחות המצריים בסיני אינן בשורה חדשה, אך היקף ההיערכות וההתארגנות בשטח מבהירים שמדובר במגמה רצינית. בשנים האחרונות נחשפו עדויות על חפירות מנהרות רחבות מתחת לתעלת סואץ, על הארכת מסלולי המראה, ועל הקמת שטחים צבאיים נרחבים בסיני. מערכים אלה מאפשרים שינוע כוח מהיר, טנקי שדה בהיקפים גדולים, ותשתיות לוגיסטיות שיכולות לקלוט נשק וציוד כבד בתוך שעות ספורות.
המסקנה הברורה היא שאנו מתמודדים מול צבא מאורגן, מתוגבר, עם ארסנל ועם יכולת הנעה שלא היו קיימים בעבר. יחד עם זאת, מול הרושם מהעוצמה יש לזכור שתי עובדות מרכזיות: כוח צבאי גדול אינו מוחק נקודות תורפה אסטרטגיות, ומלחמה מול מדינה בסדר גודל כזה מוכרעת לא רק בשדה הקרב אלא גם על ידי גורמים כלכליים, חברתיים והומניטריים.
הראשונה והברורה מכולן היא סכר אסואן. מאחוריו שוכן אגם נאצר, מאגר מים בגודל שאי אפשר לשלטון מצרים בלעדיו. מי הנילוס מזינים את החקלאות, את תשתיות המים של הערים, ואת חלקים משמעותיים מתעשיית המדינה. פגיעה בסכר, בין אם כתוצאה מהתקפה ישירה ובין אם כתוצאה מנזק משני למתקנים תת־קרקעיים, עלולה לגרום להצפות באזורי שיטפון נרחבים, לשיתוק אספקת המים, להשבתת תחנת הכוח ההידרו־אלקטרית, ולקריסת שרשרת האספקה של מזון וחשמל. ההשלכות הן הומניטריות וכלכליות בקנה מידה שמכתיב תמונת עולם אחרת לחלוטין. בסיטואציה כזאת לא רק הצבא ייפגע, אלא כל מבני המדינה ישתנו בתוך ימים בודדים.
במלחמות העבר, כשמצרים וישראל ניצבו זו מול זו, עלה לא פעם בשיחות סגורות ובדיוני מטכ״ל הרעיון לתקוף את סכר אסואן. המחשבה הייתה ברורה: פגיעה אחת ממוקדת יכולה לערער את המדינה כולה. בסופו של דבר ישראל נמנעה מצעד כזה, הן מחשש לאסון הומניטרי שיגרור תגובה בינלאומית חריפה והן מתוך הבנה שהשלכות התרחיש אינן ניתנות לשליטה. עצם העובדה שהאפשרות נבחנה ברצינות מלמדת עד כמה נתפס הסכר כנקודת תורפה קיומית.
מעבר לסכר, יש למצות את ההגבלות הכלכליות והחברתיות שמייצרות פגיעות נוספות. מצרים תלויה מאוד בייבוא מזון, ובפרט בחיטה, כאשר שיבושים בשרשראות אספקה עולמיות גוררים מחירי מזון גבוהים, הפגנות, ועומס פוליטי על המשטר. מצבה של הכלכלה המצרית אינו מפואר, האבטלה גבוהה, והיכולת לנהל סבב לחימה ארוך מוגבלת. במובן זה, עימות צבאי גדול עלול להחליש את קהיר מבפנים, גם אם בשדה הקרב תימצא יכולת קרבית.
חוליה נוספת היא החוסר ביציבות הפנימית. חצי האי סיני ממשיך להיות מוקד של קבוצות חמושות, שמדי פעם מצליחות לבצע פעולות קשות. המשטר במצרים נשען על דיכוי פנימי, ולעיתים על סגירת פתחי יציאה פוליטיים שמותירים לחץ חברתי מתחת לפני השטח. בצורת חירום מערכתי, לחצים חברתיים אלה עלולים להתפרץ, ולהוסיף עומס על כוחו של הצבא.
ולבסוף יש את היבט המודיעין והלוגיסטיקה. המנהרות התת־קרקעיות, מערכי ההברחה ומסלולי ההובלה שנבנו בחשאי יכולים בהחלט להעצים כוחות בשטח, אך הם גם דורשים אבטחה, תחזוקה ותדלוק. מערך כזה ייחשף וייחלש תחת אש ארטילרית ממוקדת, תקיפות מהאוויר, ושיבוש מערכות לוגיסטיות. במילים פשוטות, היתרון הכמותי ניתן לאיזון באמצעים אחרים.
מול כל אלה שאלה מרכזית לניהול הביטחון הישראלי. האם אנו נערכים לתרחישי קיצון, גם אם סיכוייהם נראים זניחים? האם הגבול הדרומי מקבל את תשומת הלב ההגנתית הראויה, עם יכולות ניידות, שריון מתאים, וכיסוי מודיעיני רציף? האם התכנון הלאומי ליום פקודה כולל תרחישי פגיעה בתשתיות אזרחיות רחבות היקף, והגדרות תגובה ברורות כדי להקל על ההשלכות ההומניטריות והכלכליות?
התשובה הרלוונטית לקורא הפשוט היא זו: המצרים מתעצמים, זו אמת שלא כדאי להתעלם ממנה, אך לא פחות חשוב להבין שמול עוצמה זו יושבות פגיעויות מהותיות. סכר אסואן הוא לא רק סמל של קידמה, הוא גם נקודת תורפה שעשויה לשנות את פרופיל העימות כולו. במישור האסטרטגי, ההערכות הרציניות חייבות לכלול את שני הצדדים של המשוואה, כי מי שלא מוכן לתרחישים הקיצוניים עשוי לגלות, ביום שבו הם יתממשו, שהמחיר גבוה בהרבה מהצפוי.
