סולימאן מסוואדה: דיווחים בכלי תקשורת אופוזיציוניים באיראן: משטר האייתולות העביר מעיראק חלק ממיליציית אל-חשד א-שעבי (הגיוס העממי) כדי לסייע בדיכוי ההפגנות. מדובר במיליציות טרור שמהוות שלוחה של משטר האייתולות בעיראק.
עדות מהדריסה: "המראות היו קשים, אנשים פשוט קפאו"
לאחר הדריסה חלף זמן עד שהמשתתפים הבינו את ממדי האסון. “בהתחלה לא היה ברור מה בדיוק קרה. היו כאלה שהמשיכו בריקודים ושמחה" תיאר יעקב הרשקוביץ כתב "ישראל היום"
האסון בבירה צילום: Chaim Goldberg/Flash90
יעקב הרשקוביץ, כתב חרדים ב"ישראל היום", שנכח אמש בהפגנה החרדית הגדולה בירושלים, מתאר אירוע חריג בהיקפו ובחומרתו. לדבריו, להפגנה הגיעו בין עשרת אלפים ל־15 אלף משתתפים, והמשטרה נערכה אליה מראש עם חסימות נרחבות.
"כשהגעתי למקום שמתי לב מיד לרחובות חסומים ולמעגל אבטחה רחב מאוד", סיפר. "המשטרה בחרה שלא להיכנס לתוך ההפגנה עצמה, מתוך הבנה שהתערבות פנימית עלולה להוביל למהומות. בפנים היה סדר יחסי, האירוע הקשה התרחש כמה מאות מטרים משם – באזור שלא היה חסום לחלוטין".
לקראת סיום ההפגנה הופץ ברשת תיעוד קשה, שבו נראה ילד נגרר עם אוטובוס. "יצאתי בריצה למקום", מתאר הרשקוביץ. "ראיתי אנשים בהלם מוחלט, חלקם אפילו לא הצליחו לדבר. המראות היו קשים מאוד. אנשים פשוט קפאו במקום".
לדבריו, האווירה בהפגנה עצמה עוד קודם לאירוע הייתה מתוחה וטעונה. “הנאומים היו חריפים מאוד – השוואות לשואה, קריאות קיצוניות כמו ‘נמות ולא נגייס’. היו רגעים שבהם כעיתונאי לא הרגשתי בטוח לשלוף טלפון ולתעד. זו אמנם שפה שמוכרת מהשוליים של הרחוב החרדי, אבל בעוצמה ובהיקף כאלה – זה היה מלחיץ”.
לאחר הדריסה, מספר הרשקוביץ, חלף זמן עד שהמשתתפים הבינו את ממדי האסון. “בהתחלה לא היה ברור מה בדיוק קרה. היו כאלה שהמשיכו בריקודים ושמחה, פשוט כי לא הבינו שמדובר בדריסה קשה. רק בהמשך התבהרה התמונה”.
מהפרטים הידועים עד כה עולה כי המשטרה שוללת מניע לאומני. “אפשר להבין שהנהג חש סכנה. הוא מצא את עצמו בלב המון עוין, עם קריאות בוז, יידוי חפצים ואבנים”, אומר הרשקוביץ. “הוא גם דיווח על תחושת איום. אבל למרות זאת, שום דבר לא מצדיק את מה שקרה”.
דובי כהן, תלמיד ישיבה, נקלע אמש במקרה להפגנת החרדים נגד הגיוס וסיפר לאלי ביתאן בכאן מורשת על הרגעים שקדמו לדרמה הקשה שבה האוטובוס נסע לעבר המפגינים.
לדבריו, הוא הגיע לאזור עם חברים “רק לעשות קניות”, וכששמע על ההפגנה, המשיך בדרכו. “לא חשבתי שזה סותר, ולא הבנתי עד כמה האירוע גדול”, הוא מספר.
כהן מתאר אווירה מתוחה: מדורה, דחיפות וצעקות. “פתאום הגיע האוטובוס. חלק התחילו לרוץ לכיוונו, צעקו ‘ערבי’. ירקו עליו, ביזו אותו, אבל אף אחד לא נגע בו”.
ואז, לדבריו, הכול השתנה: “פתאום הוא לוחץ גז. ראיתי שני בחורים נגררים מול הגלגל. חבר שלי אמר שנפל עם עוד כמה. זה היה פשוט מטורף”.
התחושות באותו רגע: “פחד גדול, וגם כעס. דבר כזה לא אמור לקרות, בשום מצב”.
כהן אומר כי המשטרה הגיעה רק אחרי כמה דקות. לדבריו, האחריות העיקרית רובצת על הנהג: “זו בחירה רעה מאוד. חמום מוח - פשוט נסע”.
“אני לא בן אדם טראומטי”, מסכם כהן, “אבל מאז אני משחזר את זה שוב ושוב. מראה שלא אשכח”.
