שר החוץ האיראני עראקצ'י תוקף את ההחלטה להגדיר את משמרות המהפכה כארגון טרור: "האירופאים אינם מעריכים את מה שנעשה עבורם, משמרות המהפכה הצילו אותם מדעאש"
ניצולת השואה בפרלמנט הגרמני: "אחרי אושוויץ, חשבתי שלא אצטרך שוב לפחד"
טובה פרידמן, ניצולת שואה שהיתה באושוויץ נאמה פרלמנט הגרמני וקראה לנקוט "באמצעות פעולות קשות יותר נגד האנטישמיות המתעוררת מחדש"
טובה פרידמן, ניצולת שואה נאמה בפרלמנט הגרמני וקראה למחוקקים לנקוט בפעולות נגד אנטישמיות. בנאום שנשאה, שהותיר כמה מחברי הפרלמנט נרגשים באופן ניכר, סיפרה פרידמן בת ה-87 על חוויותיה כניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ וקראה לנוכחים "להשתמש בכוחכם כדי להילחם".
"אל תתנו לאנטישמיות לצמוח ולפרוח כאן", אמרה. "אני רק מקווה בכל ליבי שתהיו, נניח, קצת יותר קשוחים במאבק באנטישמיות", אמרה לנוכחים, כולל הקנצלר פרידריך מרץ והנשיא פרנק-וולטר שטיינמאייר.
היא סיפרה על הימים האפלים: "הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הם מהרגע שבו נאלצנו להסתתר מתחת לשולחן בדירה קטנה וצפופה בגטו טומשוב מזובייצקי. זיהיתי את קולותיהם של הורי, סבתי ודודי. אבל ידעתי שאני לא יכולה לצאת עד שאקבל אישור מפורש. כי זה היה מסוכן. אנשי האס אס ירו בזקנים וילדים. סבתי נורתה למוות מול ביתנו בזמן שאני התחבאתי. שמעתי את היריות, את הכלבים, את הבכי. ואז השתררה דממה".
היא המשיכה לתאר את ימי האימה: ""אימהות נאחזו בילדיהן הקטנים, עיניהן הנואשות והרחומות נעוצות בקטנטנים. מלאות צער, הן חשו שסופן קרוב, ושאלו: 'ריבונו של עולם, מדוע גזרת עלינו גזר דין מוות נורא שכזה?'" כשדלתות קרון הבקר נסגרו".
"בגיל חמש ידעתי שאנשים נבחרים בסלקציה להיהרג. הפכתי לזהירה עוד יותר ולעתים קרובות נשארתי לבד בחדר שלנו. ואז שמעתי משהו מפחיד מאוד: "סלקציה של ילדים". צמרמורת עברה בכל הורה. היכן יש להסתיר את הילדים? הורי החביאו אותי בתקרה. הציידים עם הרובים שלהם גילו כמעט כל ילד רועד במקום המחבוא שלהם. בתוך צרחות הוריהם, הם נגררו למשאיות ואז נסעו אל מותם".
היא סיפרה על הרגעים בהם נלקחה לאושוויץ: "ביום קיץ יפהפה, הותר לי לצאת מחדר חשוך כדי ליהנות מהשמש. אבל אמי ארזה. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אותה. "לאושוויץ", היא ענתה. השם הזה היה מוכר לי. הוא היה מוכר לכולנו. ידעתי שאף אחד לא חזר משם. אבל התמקדתי באור ובקרני השמש שחוויתי סוף סוף אחרי שבועות של חושך. חצי שעה לאחר מכן, עמדנו ליד הדלתות הפתוחות של קרון הבקר. זו הייתה הפעם השנייה שראיתי את אבי בוכה. הפעם הראשונה הייתה כשהוא סיפר לאמי שהוא בדיוק עזר להוריו לעלות על משאית ונישק אותם לשלום. כולם ידעו שהם לעולם לא יראו אחד את השני שוב. ועכשיו הוא עמד שם, בוכה, אומר לי להיות ילדה טובה".
"אמי ואני נדחסנו לתוך קרון בקר לנשים, ואבי הלך עם הגברים. אלו היו 36 שעות נוראיות של חושך, צמא ורעב, ללא כל תברואה. ניסיתי לדבר עם אמי כדי לנחם אותי, אבל הצרחות, הגניחות והתפילות המפחידות של הנשים המבוהלות הפכו את השיחה לבלתי אפשרית".
"כנגד כל הסיכויים, אמי ואני שרדנו. כשעזבנו את אושוויץ, יד ביד, היא לחשה לי, "תזכרי". מאז, אני זוכרת זאת בכל יום. אבל אחרי השחרור, העתיד שהבטיחה לי נעלם. מאה וחמישים בני משפחתה נרצחו. היא הייתה היחידה ששרדה. אבי חזר מדכאו, שבור בגוף ובנפש. הוא כמעט ולא דיבר על כך. אמי נפטרה בגיל 45. למרות ששרדה פיזית, ליבה מעולם לא עזב את אושוויץ. פעם אחת היא אמרה לי שזה לא עולם שנועד לבני אדם".
טובה סיפרה בכאב על האנטישמיות המשתוללת: "81 שנים אחרי, חלק גדול מהעולם פנה נגדנו. אחרי אושוויץ, חשבתי שלעולם לא אצטרך שוב לפחד מלהיות יהודיה. אבל עכשיו הגענו לנקודה שבה נכדי נאלץ להחביא את מגן הדוד שלו בקמפוס האוניברסיטה ונכדתי נאלצה לעזוב את מעון הסטודנטים שלה כדי להימנע מהטרדות".
"קריאות כמו "היטלר צדק" ו"יהודים לתאי הגזים" נשמעות ברחובות ניו יורק, פריז ואמסטרדם. בכל רחבי העולם, יהודים חשים שוב פגיעים. האם זה העולם שמסרנו לצעירים? עולם מלא שנאה ופחד, שבו יהודים שוב הופכים לשעיר לעזאזל לתחלואי החברה? כך בדיוק זה התחיל בגרמניה בשנות ה-30".
טובה קראה להגביר את המאבק באנטישמיות: "למרבה הצער, גם בגרמניה האנטישמיות נמצאת במגמת עלייה. לכן חיוני שהממשלה תגביר עוד יותר את מאמציה נגדה - בכל רמה. באמצעות מדיניות, חינוך והגנה על אזרחים יהודים. הדור הצעיר אינו אחראי להתנהגותם המתועבת והנוראית של אבותיו, שהתרחשה בטרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו, מיידנק, ברגן-בלזן, דכאו ומחנות נאצים אחרים. אבל אתם, הנמצאים בעמדות מנהיגות, אחראים לעולם שאתם מעצבים כעת - לעתידכם ולעתיד ילדיכם. וזה אומר להתייחס ברצינות רבה למגפה הזו, למגפת השנאה הזו, לאנטישמיות הזו. ניטרליות אל מול שנאה לא תהיה ניטרליות, אלא הסכמה בשתיקה".
