תומר אלמגור: שר החוץ גדעון סער ייצג את ישראל בוועידת המינרליים הקריטיים בוושינגטון: "הוועידה היא אחד המהלכים האסטרטגיים החשובים שמוביל ממשל טראמפ. הקואליציה הבין-לאומית הרחבה שמובילה ארה"ב נועדה ליצור מערכת בין-לאומית חדשה אשר תבטיח לחבריה את אספקת המינרלים הקריטיים לתעשיות השונות, החיוניות לכלכלתן ולביטחון הלאומי שלהן".
פריז, שתיקה וחלום אחד מטלטל: אפרת ברזל על הרגע שבו הכל התחבר
"הוא מתעורר, מתיישב על המיטה ואומר, "וואי איזה חלום היה לי". הוא משלים מהר יותר ממה שאני. עד היום" - אפרת ברזל בטור אישי על המפגש המורכב בין עולמות דתיים וחילוניים בתוך הזוגיות והסכם השלום שהופר בגלל ריח של מסעדת יוקרה לא כשרה. על המריבה בפריז שנפתרה באופן מפתיע דווקא דרך חלום מטלטל ומשמעותי ששינה את זווית הראייה על אמת
אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק
אני בפריז עכשיו וקר. וזה עושה לי לרצות לכתוב על פריז אחרת, לפני כעשרים ושבע שנים. הוא חילוני אז, ואני סוג של דתיה. הוא מסמן מהארץ מסעדות ב'מישלן', מסעדות של טרפות אנינות טעם שיש רק בעיר האורות. אנחנו מסכמים שאין מה ליסוע לפריז אם נריב. בטח לא על דת. ולכן אנחנו מחליטים מראש שאני אוכל במלון את האוכל הכשר שלי שאני אביא מהארץ, לחם חי פרוס של 'עינן', טונה, ושמן זית. הוא יחכה לי בסבלנות עד שאסיים ליטול, לאכול ולברך ברכת המזון, אני בתמורה אשב איתו במסעדות היוקרה, מחייכת.
ערב ראשון בפריז, והסידור עובד.
אני עם העינן שלי במלון, אחריו אנחנו יושבים יחד במסעדה שהוא בחר. אני כמובן לא אוכלת כלום.
למחרת בבוקר? הסידור עובד. עינן ויוצאים. אבל אז אני נשברת. הוא את חלקו ביצע בנפלא ועל מלא. ואני את חלקי? קילקלתי.
לא יכולתי יותר לראות. להריח. לדמיין שאנשים אוכלים כאלה מאכלים. קמתי בהפגנתיות ואמרתי, "בתיאבון, אני מחכה לך בחוץ". לפי הסידור שלנו זה לא היה בסדר.
רבנו. הפסקנו לדבר.
פריז. שני אנשים נשואים. הורים כבר לשלושה ילדים. לא מדברים.
בבוקר שלמחרת אני קמה מוקדם, מתפללת, רואה אותו ישן. תוך כדי שינה עם יד ימין שלו, אני רואה שהוא צובט, או מגרד חזק, את זרוע שמאל שלו. אני לא מעירה לו כי אני במריבה איתו, לא מדברת איתו. אבל זה מתחיל להיות מוגזם. הזרוע, האדמומיות. אני לוקחת את המקל של מברשת הסומק הארוכה הגדולה הזאת, כאילו היא חרב, ומסמנת לו במילים קצרות כאלה שאנחנו משתמשות בהן במריבות, דיבורים פונקציונליים, קצרים, מצביעה עם המקל, "אתה מזיק פה בזרוע לעצמך".
הוא מתעורר, מתיישב על המיטה ואומר, "וואי איזה חלום היה לי". הוא משלים מהר יותר ממה שאני. עד היום. הוא לא מתייחס למריבה כלל, כאילו לא קרתה, ומספר בשצף קצף על החלום שלו, "חלמתי שאנחנו יחד בפריז", הוא אומר, "אנחנו בפריז", אני עונה. הוא ממשיך, "חלמתי שאנחנו הולכים לאיזו מעדניה יוקרתית שיש בה מקרר תצוגה רחב עם זכוכית מתעגלת שקופה, דשא מלאכותי בקרקעית שלה ומבחר מרהיב של תולעים וכל מיני מזונות על משקל למכירה. אנחנו נכנסים יחד למעדניה ואני מבקש מהמוכר שלובש סינר לבן ארוך, 'תן לי בבקשה מאה גרם מזה', ואני מצביע לו על תולעים מסוג מסויים. "אני אמכור לך את זה, אבל דע", אומר המוכר, "זה צורב".
"אני לא שאלתי אותך מה זה עושה, אני ביקשתי מאה גרם מזה". והמוכר ממלא שקית חומה קטנה כמו של גרעינים עם הזה שהוא בחר. "אנחנו יוצאים יחד מהמעדניה", בעלי ממשיך לספר את החלום, "והתולעת הראשונה מהשקית החומה מתחילה לטפס לי היד, אל הזרוע, זה צורב נורא. אני מנסה בחלום להוריד את טבעת החנק הצורבת שהתולעים שאחריה עלו כולן ועשו לי על הזרוע, אבל הן לא יורדות. אנחנו חוזרים לתוך המעדניה, אני מראה למוכר את הזרוע הצורבת, 'תראה, תראה', המוכר מציע לתולעת פתיון קטן שהוא מניח לי ליד כף היד. תולעת אחת מזהה את הפתיון ומתחילה לרדת ממני מטה, אחריה כל שאר התולעים יורדות בשורה.
זה החלום. ואני יכול גם לפרשו". גם חולם וגם מפרשן? פשי, אני אומרת לעצמי.
"בחלום", מסביר בעלי, "אני זה אני ואת זו את. המוכר, זה הבורא עולם שלך. הוא אומר לא לאכול מהמאכלים האלה כי הם מזיקים, ואני לא הקשבתי, אבל זו אמת. והמוכר סולח ומיד עוזר".
"אולי קוראים לזה תשובה?"
אני מנסה. משם, ברור, נגמרה המריבה.
להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>
תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com
