"הלהבות חדרו דרך הדלת": הסטודנטית הישראלית שטיפסה על הגג בפיגוע הבלתי נשכח

אחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בהיסטוריה הגרמנית שלאחר השואה חוזר לכותרות. הפרקליטות של מינכן פתחה בשנה שעברה מחדש את חקירות ההצתה בבית האבות היהודי במינכן, שגרמה למותם של שבעה דיירים בפברואר 1970, 13 בני אדם נוספים נפצעו, ונגרם נזק לבית הכנסת.

אתר "דר שפיגל" הגרמני, דיווח לאחרונה כי ניאו נאצי אחראי למעשה. החשוד במעשה הוא ברנד ו', ניאו נאצי, שגר באותה תקופה במינכן. החשוד מת לפני כמה שנים.

שרה אלאסרי-גרוס ששרדה את הפיגוע בבית האבות היהודי במינכן בשנת 1970, סיפרה בראיון לעיתון היהודי הגרמני juedische-allgemeine, כיצד הצליחה להימלט וכיצד התמודדה עם התקרית.

גב' אלאסרי-גרוס, שרדת את ההצתה בבית האבות היהודי ב-13 בפברואר 1970. מה את זוכרת מאותו יום?

"הייתי בתחילת שנות העשרים לחיי ובאתי למינכן מישראל כדי ללמוד רפואה. זו הייתה חופשת הסמסטר, והתכוננתי לבחינה הרפואית הראשונה שלי. באותו ערב שישי, ישבתי על המיטה שלי ולמדתי והרחתי עשן. פתחתי את הדלת אך לא ראיתי אש. אז התיישבתי שוב והמשכתי ללמוד. אבל זמן קצר לאחר מכן, להבה חדרה דרך דלת העץ, והאש התפשטה במהירות.

איך הגבת?

"מכיוון שלעתים קרובות ליוויתי את אבי לקורסי עזרה ראשונה בישראל - הוא עבד עבור מד"א - ידעתי מה לעשות במצב כזה. שמתי מגבת רטובה על הפה כדי להימנע משאיפת אדים רעילים וסגרתי את החלונות. אבל ככל שהאש התקרבה יותר ויותר, החלטתי לטפס מהחלון אל הגג. עדיין היה שם שלג, אבל הוא נמס במהירות בגלל החום. איכשהו הצלחתי למשוך את עצמי למעלה אל סולם הכיבוי. כבאי הוריד אותי. אני ברת מזל שהייתי כל כך חזקה ואתלטית אז; אחרת לא הייתי שורדת. נשארתי רגועה כל הזמן".

האם את היחידה שהצליחה לברוח מהקומות העליונות של הבניין?

"לידי, בצד השני, גר זוג גרמני צעיר בתחילת שנות השלושים לחייהם. הם היו המטפלים בבניין. גם הם הצליחו לצאת באמצעות סולם כיבוי האש. אבל זוג אחר בקומה שלי, אנשים מבוגרים מאוד, לא הצליח לצאת. הם נחנקו בדירתם".

הכרת חלק מהקורבנות באופן אישי. מה עבר לך בראש באותו זמן?

"לא היה לי קשר קרוב עם הקשישים. הייתי צעירה והיו לי חברים ומכרים באוניברסיטה. אבל שוחחתי איתם מדי פעם. רופא ואשתו גרו בקומה השנייה או השלישית, ודיברתי איתו לעתים קרובות. והיה שם איש זקן שכבר היה עם מזוודות ארוזות כי רצה להגר. אבל מכיוון שהיה דתי, הוא הזמין את הטיסה שלו לאחר שבת. גם הוא נספה בלהבות".

כיצד התמודדת באופן אישי עם המתקפה האנטישמית הזו?

"בתחילה התמקדתי בלימודים. מצאתי מקום מגורים במעון סטודנטים. לא חוויתי חרדה כלשהי לאחר השריפה. איכשהו, הצלחתי להדחיק אותה. כלומר, עד כמעט 50 שנה מאוחר יותר, בשנת 2020, בציון יום השנה ה-50, עמדתי על הבמה במינכן עם הכבאי שהציל אותי".

אילו חשדות היו לך באותה תקופה לגבי המבצע/ים?

"בתחילה, הנחתי שההצתה בוצעה כנראה על ידי ערבי. היו פיגועים נוספים באותה תקופה. שלושה ימים לפני הפיגוע, טרוריסטים פלסטינים פוצצו רימון יד בשדה התעופה של מינכן, כתוצאה מכך הישראלית חנה מרון נפצעה. כשצעדתי מהאוניברסיטה לרחוב רייכנבאך, ראיתי גבר בעל מראה ערבי הולך הלוך ושוב ברחוב מספר פעמים".

מה עבר לך בראש כשנודע לך שהמקרה, אחרי 56 שנים, עשוי סוף סוף להיפתר?

"למען האמת, זה כבר לא כל כך חשוב לי. מה שהכי כואב לי הוא ששבעה אנשים נאלצו למות מוות כה נוראי. כרופאה, אני יודעת כמה קשה מוות בשריפה. הכרתי את האנשים האלה רק ממראה עיניים ומהחלפת ברכות. אבל הם היו ניצולי שואה. מה שנעשה להם זו שערורייה. האם המעשה בוצע על ידי איש שמאל, ימין או אסלאמיסט נראה כמעט משני להשוות".

בין הנספים היו קורבנות שואה, ואת עצמך בקושי שרדת את ההצתה. האם רצית להפנות עורף לגרמניה אחרי הפיגוע הזה?

"באתי לכאן כדי ללמוד. פשוט המשכתי את לימודיי לאחר מכן. נהניתי לגור במינכן; היו לי פרופסורים טובים וחברים נחמדים ללימודים. אמרתי לעצמי שאני אסיים את זה. מאוחר יותר עברתי את הבחינה עם ציונים גבוהים, והייתי מאוד גאה. ואז חשבתי לעשות את דוקטורט. עברתי את זה בהצטיינות. ואז נשארתי להתמחות".

בראיון ל-AZ לפני שבע שנים הסביר ההיסטוריון אולף קיסטנמכר כי בהתבסס על חומרי הבעירה שבהם נעשה שימוש, ההנחה היא שהשריפה הוצתה על ידי כמה אנשים. העבריינים שפכו בנזין והציתו כמה מקומות בחדר המדרגות.

קיסטנמכר ציין כי לא היתה קבלת אחריות לשריפה. זה יכול להיות השמאל הקיצוני, ניאו-נאצים או טרוריסטים פלסטינים, המשטרה לא הצליחה להבהיר זאת עד היום.

פיגוע ההצתה אירע שלושה ימים בלבד לאחר שמחבלים פלסטינים תקפו את נמל התעופה של מינכן וניסו לחטוף מטוס אל על. הנוסע הישראלי אריה קצנשטיין נהרג במהלך הפיגוע כשהשליך את עצמו על רימון שזרקו המחבלים והציל את חייהם של חבריו לנוסעים.