פרשת תרומה תשפ"ו, מיכה-קברנה סוביניון ללא סולפיט, יקב דעת זקנים

פרשת תרומה תשפ"ו, מיכה-קברנה סוביניון ללא סולפיט, יקב דעת זקנים

ברור שאין לגרוע מהמצוות שהקב"ה ציווה.

הוא ציווה שש מאות ושלוש עשרה מצוות, ואין אנו יכולים לטעון שדי בקיום רק שש מאות ושתים עשרה מצוות. אך היה מקום לחשוב בטעות שאמנם לגרוע אסור, אך מותר להוסיף על מצוות התורה. כלומר: לא שהוא רוצה להחמיר את המצווה, אלא רוצה להוסיף מצווה חדשה לגמרי שאינה כתובה בתורה. יש מצווה לאכול מצה בפסח, לתקוע בשופר בראש השנה, ולנענע בלולב בחג הסוכות, והנה מצווה חדשה, המצווה מספר שש מאות וארבע עשרה, לנעוץ שבעה מסמרים בלוח עץ בכל ערב ראש חודש. למהדרין יש מסמרי זהב עם פטיש של כסף. או שרוצה להרחיב את אחת ממצוות התורה אל מעבר לגבולותיה, כגון שהתורה ציוותה לעשות ארבעה בתים לתפילין והוא יוסיף בית חמישי, או שבתורה כתובים ארבע כנפות לציצית והוא יוסיף כנף חמישי, או שבתורה כתוב שחג הפסח הוא שבעה ימים והוא יוסיף יום שמיני. אולי יהיה גם מי שיחשוב שיש בכך הידור מצווה. על כן אומרת התורה שאסור להוסיף ואסור לגרוע (סנהדרין כט א). כלומר: לא רק שאין לו מעתה מצווה אחת יותר, אלא יש לו עבירה. המצווה הנוספת שהוא התנדב גרעה ממניין המצוות האמיתיות שהוא קיים.

טעות זו עשתה חווה אשת אדם הראשון. הקב"ה ציווה את אדם וחווה שלא לאכול מעץ הדעת. הוסיפה חווה ואמרה לנחש שהקב"ה אסר גם לגעת בו (בראשית ג ג). בציווי המקורי אין איסור לגעת בעץ. הנגיעה שהוסיפה חווה היא זו שגרמה להשתלשלות העבירה, כי הנחש דחף את חווה על העץ וגרם לה לגעת בו, ולא אירע לה מאומה. טען הנחש ואמר: כפי שעל הנגיעה לא נענשת, כך לא תיענשי גם על האכילה. חווה השתכנעה מהטיעון והסכימה לאכול מעץ הדעת. הרי שהוספת האיסור היא זו שגרעה אותו וגרמה לביטולו.

במבט שטחי עומד מאמר זה בסתירה לכלל ברור ומקובל שיש לעשות סייגים וגדרות לכל איסור ומכשול. לכאורה זאת עשתה חווה: הקב"ה אמר לא לאכול, והיא הוסיפה גדר וסייג להתרחק מהעבירה ואמרה שאסור גם לגעת בעץ. מה רע בכך? אלא שלא די בלימוד שטחי של קיצורי הלכות: "כך צריך לעשות" ו"כך אסור לעשות", אלא בכל סעיף וסעיף יש להבין את השתלשלותו, את מקורו ואת הסיבה המביאה לקיום ההלכה באופן זה. כיון שאת הסייג "לא לגעת בעץ" חווה לא המציאה, אלא כך נאמר לה מפי אדם (אבות דרבי נתן א ה). אדם מצידו עשה נכון כשרצה להוסיף גדר לעץ הדעת, אבל הוא טעה בכך שהורה לחווה קיצורי הלכה: "אסור לאכול מהעץ", "אסור לגעת בו", ולא הסביר לה את ההבדל בין איסור האכילה שאותו ציווה ה', לבין איסור הנגיעה שאותו הוא המציא בעצמו כדי להתרחק מן העבירה.

בעיני חווה שלא שמעה את ההוראה המקורית היה משקל שווה לשתי ההלכות הללו. על כן אפשר לערבב עיקר עם טפל, כפי שהיצר הרע מצליח להטעות פעם אחר פעם את כל מי שאינו תלמיד חכם, כפי שאומרים חז"ל: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב ה). אבל אם הייתה חווה יודעת את הגבול שבין המצווה לבין הגדר הפרטית, לא היה הנחש מצליח לבלבל אותה. משל למה הדבר דומה? הכול יודעים שאסור לגעת בחוט חשמל חשוף, לכן מצפים אותו בפלסטיק שאינו מעביר חשמל. נכון להזהיר ילד: "מסוכן לגעת בחשמל". מותר לו לדעת שלא כדאי לגעת גם בפלסטיק שמכסה את החשמל, אבל הילד צריך לדעת שזה לא מסוכן. אם הוא ישמע שגם בפלסטיק מסוכן לגעת, ואחר כך יעז לגעת ויראה שלא אירע מאומה, הוא יעז לגעת גם בחוטי הנחושת שמתחת לפלסטיק, כי ראה בעיניו שהאזהרה אינה נכונה.

עשיו הרשע רצה להצטייר בעיני יצחק אביו כצדיק ופנה אליו בשאלות הלכתיות חסרות שחר: "האיך מעשרים את המלח" (רש"י על בראשית כה כח). זו דוגמה להוספה על מצוות התורה שאין בה מעלה אלא חסרון. חז"ל מוכיחים שכל המוסיף גורע מפרשת השבוע, שנאמר על ארון הקודש: "אמתים וחצי ארכו" (שמות כה י), כלומר שתי אמות וחצי. אם נחסיר את האות א' במילה "אמתים", יהיה כתוב "מאתים". הרי שתוספת אות אחת הפחיתה באופן משמעותי ביותר את מידות ארון הקודש. הוכחה זו ניתנת להוכיח גם על ידי השמטת ו' החיבור. אם לא היה כתוב "אמתים וחצי ארכו", אלא "אמתים, חצי ארכו", היינו מבינים שאורך הארון הוא ארבע אמות, כי אם "אמתים – חצי ארכו", אזי "ארבע אמות – כל ארכו", כמו שכתוב: "מחציתו חמשים ומאתים" (שמות ל כג).

חז"ל מביאים דוגמה נוספת על פי אותו כלל: אחד משמות המספרים בתורה נקרא "עשתי", ככתוב: "עשתי עשרה יריעת" (שמות כו ז). הספרה "עשתי עשרה" מופיעה בתנ"ך שש פעמים, ובלשון זכר "עשתי עשר" עוד שש פעמים. הסכום שמילה זו מתכוונת אליו הוא אחד עשר. ואם נחסיר מהמילה את האות ע', יהיה ערכה גדול יותר: שנים עשר, בדיוק כמניין הפעמים שהמילה "עשתי" מופיעה במקרא.

לכאורה הדוגמה של "עשתי" מיותרת, אחר שהציגו את "אמתים" הנאמר על ארון הקודש. אך היא אינה מיותרת. כשנאמר "אמתים", זה שתי אמות, אבל אם נחסיר את הא', וישאר "מאתים", זה לא יותר ולא פחות, אלא זה לא ברור, כי אין אנו יודעים מה "מאתים": האם מאתים מטר, או מאתים מילימטר, ואולי רוחב של מאתים קורי עכביש שהם יחד פחות משני סנטימטרים. לכן צריך היה את הדוגמה השנייה. המילה "עשתי" בהחסרת האות ע' הופכת להיות שתים.

לסיכום, היו לנו שלוש דוגמאות של הוספה שגרעה: א. "לא לאכול מפרי העץ" וגם "לא לגעת". ב. "אמתים" ולא "מאתים". ג. "עשתי עשר" ולא "אחד עשר".

אם הרעיון ברור, מדוע צריכים אנו עוד ועוד דוגמאות? מסתבר שכל אחת מהן מציגה דוגמה אחרת של הוספה. יש לפעמים שמבקשים להוסיף על הכמות, לפעמים על האיכות, ולפעמים סתם הוספה, ולפעמים מילה אחת עושה זאת גדול פי עשר. כל אחת מההוספות גורעת באופן אחר.

הבה נמחיש: תלמיד חכם יגע בתורה במשך שנה תמימה, מבוקר עד ערב, למד הלכות בשר בחלב בעיון. כעבור שנה הוא מביט לאחוריו ושואל את עצמו: מה הספקתי? סך הכול כעשרים דפי גמרא עם מפרשיהם והסיכומים שלי עליהם, ומחליט שלשנה הבאה הוא יתאמץ להשיג הספק רב יותר.

מנגד תלמיד אחר התאמץ לאסוף עוד ועוד ידיעות, והשתדל מאוד ללמוד בכל יום ויום לפחות שבעה דפי גמרא. בסוף השנה כשהוא סיים אלפיים וחמש מאות דפים, הוא גילה שנושאים רבים עמומים בלבו, והחליט שבשנה הבאה הוא ילמד יותר לאט, יותר יסודי, ואף יערוך סיכום על כל נושא ונושא. הראשון ביקש להוסיף כמות על חשבון איכות, והשני ביקש להוסיף איכות על חשבון כמות. אלה הן שתי הדוגמאות הראשונות:

א. "הוספה על הכמות": התוספת שאסור לגעת בעץ מעניקה לאיסור שטח גדול יותר ומרחיבה את הגדר אל מעבר לעצם האיסור. כאן נאמר שזו טעות. ב. "הוספה על האיכות": במילה "אמתים", הא' שנוספה צמצמה מ"מאתים" ל"שתים", אבל עם האות א' היא הגדירה בדיוק מה שתים: שתי אמות. כשנאמר "מאתים", זה יכול להיות גם מאתים חוטי שערה או מאתים גרגרי חול שהם אינם אלא חמישים גרם, ואלו "אמתים" יכול להיות מאה אלף חוטי שערה. הרי ש"אמתים" במקום "מאתים" מצמצם את הכמות ומוסיף על האיכות. כאן נאמר שגם זה לא נכון. ג. "עשתי עשר" זו מילה מחודשת שאין לה שום משמעות, שהרי יש כבר את המילה "אחד עשר". מילה זו באה במיוחד ללמד שאין כזה דבר לעשות משהו סתם. זה לא עושה את זה יותר טוב אלא פחות טוב.

כהמחשה לכך יש להציג דו שיח שהיה לפני כמאה וחמישים שנה בין אחד מתלמידי רבי גרשון העניך לינר זצ"ל, האדמו"ר מראז'ין, שהורה לחסידיו להוסיף חוט תכלת לציצית. התלמיד ניגש אל רב העיר שהוא גר בה ושאל: "מדוע אין לכבודו חוטי תכלת"? הרב השיב שאין לו מסורת על כך, רבו אינו נוהג כך, ובבית המדרש שהוא למד בו לא היה לאיש חוטי תכלת. המשיך החסיד: אבל זו הרי לא עבירה להוסיף חוט אחד בצבע תכלת, לכן גם אם המסורת שלנו לא מדויקת, עדיין יכול כבודו להשתמש בזאת מן הספק.

המשיך החסיד וציטט פתגם עממי: "אם לא יועיל, לא יזיק". השיב לו רב השכונה שזה דומה למי שהציעו לו להרכיב משקפיים מעל אפו. הלה אמר שהוא רואה ברוך ה', ואינו זקוק לכך. השיב המציע: יכול כבודו להלביש מסגרת בלי זכוכיות, "אם לא יועיל, לא יזיק". הכול מבינים שללבוש מסגרת בלי זכוכיות אמנם אינה מועילה, אבל בהחלט מזיקה, לא לעיניים אלא לתדמית. כך נראה אדם בלתי שפוי. זה אמנם לא נכון בדוגמה של הציצית, כי בהחלט יש עניין בצבע התכלת, אבל זו דוגמה ברורה שהכלל "אם לא יועיל, לא יזיק" אינו נכון. כי עלינו לעשות את כל מה שצריך ולא לעשות שום דבר מכל מה שלא צריך. זה מה שכתוב כאן: קח את המילה "שתי עשר" והוסף לה אות ע'. "אם לא יועיל, לא יזיק". טעות. אמנם לא יועיל, אבל הזיק יזיק בוודאי.

הטיעון "אם לא יועיל, לא יזיק" הוא שקר גמור. לדוגמה: הממליצים על תרופות אלטרנטיביות מרבים להשתמש בטיעון הבל זה. הם טוענים שהחומר שהם מצאו או רקחו הוא מועיל, ומשכנעים את החולה שכדאי לו לנסות, שהרי אם לא יועיל לא יזיק. החומר "המועיל" הזה אינו דומה למסגרת של משקפיים בלי זכוכיות. הם טוענים שהחומר הזה פועל ועושה משהו בגוף. לטענתם הוא עושה רק דברים טובים, הוא מחולל בגוף שינויים מועילים. ייתכן, אבל הם במפורש אומרים שהוא עושה משהו. אם כן, מהיכן הביטחון שהמשהו הזה לא יזיק? מה שלא עושה כלום לא מועיל ולא מזיק, אבל כל מה שיכול לעשות טוב יכול באותה מידה לעשות רע. השקר שזה עשוי אך ורק מחומרים טבעיים הוא הבל. איזה רעל וארס אינם עשויים מחומרים טבעיים?

מכאן הגענו אל היעד: היין. יש שעושים "יין ביתי". יוצאים ביום שישי בצהריים לשוק ואוספים את כל מה שהטרקטור גורף לאשפה, מכניסים לחביות פלסטיק בתוספת שלושים אחוזי סוכר, וכעבור כמה שבועות יש להם נוזל מתוק להחריד. מסננים אותו למיכל אחר, מוסיפים מים ושוב שלושים אחוז סוכר פעם נוספת, ואחר כך פעם שלישית. אחר כך מערבבים את כל התוצאות, מגיעים לכל שמחה משפחתית עם מיכל של אקונומיקה ארבעה ליטר, ומתהלכים בין השולחנות למזוג "יין ביתי". בתעשיית יין כזה נכון הכלל "אם לא יועיל, לא יזיק". שם הכול מועיל להוסיף על כמות התוצרת. מי שלא טעם את מה שאני מדבר עליו אינו מסוגל להבין במה דברים אמורים.

אבל ביין אמיתי לא רק שחס ושלום להוסיף משהו על התירוש הטבעי, אלא גם אחרי שהתוצרת מושלמת והייננים דנים כיצד לערבב בין המינים, כמה אחוזים מכל אחד, שהרי הטעמים, הצבעים, הריחות והסמיכות של הזנים אינם זהים. כל אחוז נוסף שמוסיפים מהאחד זה על חשבון האחר. הטעם יהיה על חשבון הריח, הסמיכות על חשבון הצבע, הסיומת על חשבון הטאנין או על חשבון הגוף העגול וכדומה. לכל אחד מהמרכיבים צריך להשאיר בדיוק את האחוז הנכון בקומפלקס. לכן כשאנו מוזגים יין לכוס עלינו לדעת שהמומחים השתדלו שלא להוסיף ולא לגרוע, אלא להעניק לכם את מיטב תוצרת הגפן.

עוד פחות משבועיים פורים, וכולנו יודעים מה זה אומר… כדי שלא אצטרך לרדת עשרים פעמים באמצע סעודת החג כדי לתת יין למי ששכח להצטייד — זה הזמן להזדרז. יש ברוך ה' שפע ומבחר.

השבוע הצטרף לפרוטפוליו שלי יקב חדש בשם "דעת זקנים". יש להם מגוון יינות, אבל הפעם אני רוצה להציג את 'מיכה – ללא ביסולפיט'.

מיכה – קברנה סוביניון, לא מבושל, 14.5% אלכוהול, יין אדום יבש, ללא סולפיטים, תשפ"ד.

היין מיוצר מענבים מובחרים ביותר מזן קברנה סוביניון הגדלים באזור בנימינה, בתנאים אופטימליים לגפן: כרמים שטופי שמש ביום ורווי טל בלילה.

היין, אשר יושן בעץ אלון צרפתי מובחר כעשרה חודשים ובוקבק לאחר סינון, סיגל לעצמו פירותיות עוצמתית, טעמים ארומטיים מתקתקים, גוף מלא ומאוזן וחלקות נעימה להפליא. היין כולו נעשה מ־100% ענבים בלבד — ללא תוספות כלל, ואף לא טיפת מים. כשרות בד"צ העדה החרדית ובד"צ דרכי הוראה. והמחיר 115 ש"ח.

לחיים, שבת שלום ופורים שמח

שרגא גבהרד – יועץ בתחום הכשרותי והמקצועי ביין, סדנאות יין וסיורי יקבים: 052-6176201.​​​​​​​​​​​​​​

מיכה-קברנה סוביניון ללא סולפיט | שרגא גבהרד

לעמוד היקב

הרצאה ייחודית, מעניינת וטעימה."כשרות היין" "חשיבות היין". "יין בתורה". "תהליך עשיית היין". "איך מתאימים וטועמים יין". "נזקים בכרמים ויקבים" ועוד מגוון נושאים רבים ומעניינים, מלווה בטעימת יינות. מתאים לכל ציבור, לפרטים נוספים לחצו כאן