מיכל פעילן: כ-70 עובדי ועובדות ניקיון במרכז הרפואי ברזילי באשקלון - מרביתן נשים מהעדה האתיופית ותושבות העיר - קיבלו מכתבי פיטורין שייכנסו לתוקף ב-31 במרץ, ערב חג הפסח. המהלך מגיע בעקבות כשל בירוקרטי של אי-פרסום מכרז בזמן. יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, עו"ד אופיר אלקלעי דרש להאריך לאלתר את העסקתם עד להשלמת המכרז החדש. בהסתדרות מזהירים כי אם המחדל לא יתוקן באופן מיידי, הם יפעלו בכל האמצעים הארגוניים, לרבות השבתה מלאה של שירותי המשק בבית החולים
חברו של רון ארד: "לא שווה לסכן חיי אדם בשביל להביא גופה"
אל״ם במיל׳ ניסים יוגב, חברו של הנווט הנעדר רון ארד שטס עמו בתקיפה שבמהלכה נפל בשבי, הביע תמיכה בעמדת המשפחה וקרא שהמאמצים להשיג מידע על גורלו לא יבואו במחיר של חיי אדם נוספים
רון ארד צילום: ארכיון
אלוף משנה במילואים ניסים יוגב, חברו של הנווט הנעדר רון ארד שטס עמו בתקיפה שבמהלכה נפל בשבי בלבנון, התייחס בריאיון לכאן רשת ב’ לפרסומים האחרונים על המאמצים לאתר מידע חדש על גורלו.
"הדבר הראשון שעלה בי הוא שזה נותן תקווה", אמר יוגב, "אבל מיד אחר כך חשבתי שאני מקווה שהניסיון הזה לא יעלה בחיי אדם נוספים", לדבריו, אף שהסיפור של רון ארד נותר פתוח, הוא אינו סבור שיש לסכן חיי אדם כדי להביא גופה. "זו דעתי, וגם הבנתי שתמי ארד חושבת כך".
יוגב הוסיף כי הוא מבין את ההיגיון ואת העיתוי של המהלך, אך ציין כי מבחינתו לא היה פועל כך. "יש ראש ממשלה עם שיקולים אחרים, אולי אפילו פוליטיים", אמר. "אני חושב שלא נכון לסכן חיים כדי להשיב גופות".
הוא גם חזר לרגע שבו ראה את ארד בפעם האחרונה. "זה היה ב־16 באוקטובר 1986. היינו יחד בטייסת וישבנו בתדריך לטיסה. הוא קצת נמנם, אז דחפתי אותו עם המרפק. אחר כך דיברנו על המשימה ונפרדנו, כל אחד הלך למטוס שלו. מאז לא ראיתי אותו יותר".
על התקיפה שבה השתתפו סיפר כי טס במבנה שתקף ראשון. "אני הייתי ברביעייה הראשונה שיצאה לתקיפה, ורון היה בזוג נוסף שהוזנק מיד אחרינו כדי להשלים את המשימה. בפעם האחרונה שראיתי את המטוס שלו הייתה כשחזרנו דרומה מלבנון והם עברו מתחתינו בדרכם צפונה. אז שמענו בקשר שמטוס אחד נפגע".
לדבריו, בתחילה התקשה להאמין לדיווח. "הייתי שם דקות קודם ולא היה איום שיכול להפיל מטוס פנטום", אמר. “בהתחלה הדחקתי ואמרתי לעצמי שאני כנראה שומע לא נכון. כשנחתנו אנשי צוות הקרקע סיפרו שמטוס אחד נפל בגלל תקלה טכנית ולא בגלל איום כלשהו".
יוגב נזכר גם בשיחה שקיבלה אשתו של ארד, תמי. "היא התקשרה לטייסת ושאלה איפה רון. ענו לה תשובה כללית שהוא עדיין לא נחת. בפעם השלישית שהיא התקשרה אמר לי מפקד הבסיס: בוא, נלך להודיע לה, אז כבר ידענו שחילצו את הטייס, אבל לא את הנווט. עמדנו מול הדלת כשהיא מחזיקה את יובל, שהייתה אז בת קצת יותר משנה. היא כבר הבינה".
עוד סיפר כי סוגיית החטופים במלחמת חרבות ברזל החזירה אותו למאבק שנוהל בעבר למען רון ארד. לדבריו, שמו של ארד היה נוכח בכל פעם שהשתתפו בהפגנות. "אי אפשר להשוות את זה לשקט שנתנו לממשלה בשנה וחצי הראשונות אחרי שנפל בשבי. אז אמרו לנו, אנשי מלחמת יום הכיפורים, לתת למדינה לעבוד כי יש איתו תקשורת ובאמת נשלחו מכתבים ותמונות שלו”.
בסיום דבריו אמר כי תמיד חשב על המחיר שמדינה צריכה לשלם עבור מי שנשלח לקרב או נחטף מביתו. "כשאנשים דיברו נגד ההפגנות הייתי אומר לעצמי: תראו מה קרה לרון. למדינה יש מחיר לשלם עבור מי שהיא שולחת לקרב או עבור אזרח שנחטף. כשהוא חי, המחיר יכול להיות גבוה מאוד. רון לא זכה לזה - והוא נעלם.
