ניצחון מוחלט זה לא יהיה: כך צפויה להסתיים המלחמה באיראן

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ רמז השבוע כי המלחמה מול איראן עשויה להסתיים בקרוב, אך בפועל קשה מאוד להצביע על הדרך שבה זה יקרה. מלחמות כמעט אף פעם לא מסתיימות רק בגלל רצון פוליטי, ובמקרה הזה העימות כלוא בתוך רשת צפופה של לחצים אסטרטגיים, כלכליים וביטחוניים, שאף אחד מהצדדים אינו יכול להשתחרר מהם בקלות.

מה שהחל עם מטרות מוצהרות, בלימת תוכנית הגרעין האיראנית, פגיעה ביכולות הטילים ובהשפעה האזורית, ואפילו ניסיון “לסייע לעם האיראני”, הפך לעימות בין יעדים שספק אם ניתן ליישב ביניהם. ככל שהלחימה חודרת לעומק הכלכלה העולמית, ברור שסיום המלחמה ידרוש הרבה יותר משינוי בטון או במדיניות.

עבור ארצות הברית וישראל, מדובר במהלך רחב לעיצוב מחדש של המזרח התיכון. מאז 7 באוקטובר, בנימין נתניהו חוזר שוב ושוב על הרעיון של “מזרח תיכון חדש”, שבו השפעת איראן מצטמצמת באופן דרמטי. וושינגטון ותל אביב שואפות לא רק לפגוע ביכולות הצבאיות של איראן, אלא למנוע את שיקומן, יעד שעשוי להתברר כמורכב יותר מהפגיעה עצמה.

מנגד, ההיגיון האיראני שונה לחלוטין. טהרן פועלת מתוך תפיסה של התשה, שמטרתה להבטיח את הישרדות המשטר תוך גביית מחיר גבוה מהיריבים. הדרישות שלה, פיצוי והבטחות למניעת מלחמה נוספת, נועדו לא רק להשיג הישגים אסטרטגיים, אלא גם לשמר את הלכידות הפנימית ואת הלגיטימציה של ההנהגה.

במקביל, שחקנים אזוריים, בעיקר מדינות המפרץ, לצד מעצמות עם אינטרסים אנרגטיים, נוקטים קו זהיר. הם נעים בין היערכות הגנתית לבין המתנה דרוכה, כאשר הדיפלומטיה בשלב זה נדחקת לשוליים והמלחמה מתעצבת בעיקר תחת אש.

הזירה המרכזית של העימות הפכה לעורקי האנרגיה של העולם. מצרי הורמוז, שדרכם עוברים כ-20 אחוזים מהנפט והגז הטבעי הנוזלי, הפכו לכלי לחץ אסטרטגי. עבור איראן, שיבוש התנועה שם אינו רק מהלך צבאי, אלא דרך להפוך עימות אזורי למשבר עולמי. מחירי האנרגיה אינם רק תוצאה של הלחימה, אלא כלי שנועד לערער את היציבות הכלכלית של המערב.

בתגובה, ארצות הברית מתמקדת באי חארג, מסוף הייצוא המרכזי של איראן, שממנו יוצאים כ-90 אחוזים מהנפט שלה. כך נוצר עימות כפול, איראן לוחצת על העולם דרך הורמוז, וושינגטון לוחצת על איראן דרך מקורות ההכנסה שלה.

המשמעות היא שהמלחמה תתקרב לסיום רק כאשר שני הצדדים יבינו שפגיעה הדדית בעורקי הכלכלה כבר אינה משתלמת, לעומת הסיכון הרחב למערכת האנרגיה העולמית.

במקביל, עולה שאלה עמוקה יותר, מי בכלל יכול לקבל החלטה בטהרן. חיסול בכירים פוליטיים וביטחוניים מעלה ספק לגבי היכולת של המערכת האיראנית לנהל משא ומתן או לחתום על הסכם. ובכל זאת, המשך התקיפות מצביע על כך שהמערכת אינה תלויה רק באנשים, אלא נשענת על מבנה מבוזר שמאפשר לה להמשיך לפעול גם תחת לחץ.

אותה עמידות מייצרת פרדוקס, היא מאפשרת לאיראן להמשיך להילחם, אך גם מקשה על סיום המלחמה, משום שאין בהכרח כתובת אחת שמסוגלת להכריע.

בתוך איראן עצמה, התקיפות החיצוניות מחזקות במידה מסוימת את הלכידות הלאומית, אך במקביל אובדן בכירים עלול לייצר סדקים פנימיים ולהגביר מתחים בתוך המערכת.

בוושינגטון יש מי שסבורים כי היעד הריאלי אינו קריסת המשטר, אלא כפיית שינוי התנהגות, אולי דרך עליית גורמים פרגמטיים יותר שידעו לרסן את המערכת הצבאית. תרחיש כזה יאפשר לאיראן להתקפל בפועל, אך להציג זאת לציבור כהישרדות.

בסופו של דבר, המלחמה הזו לא תסתיים בניצחון חד, אלא ברגע שבו שני הצדדים יבינו שהמשך הלחימה כבר אינו משפר את מצבם. היא תיגמר כאשר השחיקה תתחבר להבנה, וכאשר בטהרן תיווצר כתובת שמסוגלת לא רק להסכים, אלא גם לאכוף את סוף העימות.