משחרר הצהרות וגורם לפאניקה: כך טראמפ מפרק את איראן מבפנים ללא ירייה אחת

בין אם אמיתית ובין אם לאו, הצהרתו של הנשיא דונלד טראמפ אמש לפיה איראן פנתה לשיחות כבר משפיעה: היא מלבה חוסר אמון בהנהגת טהרן תוך הפגת המתיחות בשוקי הנפט העולמיים, למרות שגורמים איראניים מכחישים כל קשר כזה.

מהדי פרפנצ'י עורך בכיר בערוץ "איראן אינטרנשיונל" האופוזיציוני למשטר, מסביר על כך במאמר מיוחד ומרתק.

הנשיא טראמפ אמר ביום שני כי איראן פנתה לוושינגטון לשיחות לאחר שארה"ב איימה לתקוף את תשתית האנרגיה האיראנית. הוא אמר, "הם התקשרו, אני לא התקשרתי. הם רוצים לעשות עסקה, ואנחנו מאוד מוכנים לעשות עסקה".

טראמפ טען שארצות הברית שוחחה עם "אדם בכיר" באיראן, אם כי לא עם המנהיג העליון החדש, והוסיף כי "איננו יודעים אם הוא חי".

במקביל, טראמפ אמר כי התקיפה המאוימת על תחנות הכוח הגדולות של איראן הושהתה למשך חמישה ימים. מחירי הנפט ירדו לאחר דבריו, בעוד משרד החוץ האיראני הכחיש כי התקיימו שיחות כאלה.

אבל חשיבות דבריו של טראמפ אינה טמונה רק בחדשות עצמן. היא טמונה גם במה שההצהרה נועדה לעשות. טראמפ מנסה להשיג שני דברים בו זמנית.

ראשית, הוא משתמש בעמימות כנשק פוליטי ופסיכולוגי בתוך הרפובליקה האסלאמית. בכך שהוא אומר שהוא שוחח עם דמות איראנית בכירה מאוד מבלי לנקוב בשמו, הוא זורע ספק וחשד בקרב מה שנותר מההנהגה.

בתנאים הנוכחיים, זה משנה. מנהיגי איראן חיים במסתור. מרכזי הפיקוד משובשים. התקשורת מוגבלת מחשש ליירוט והתנקשות.

פגישות הן קשות, אם לא בלתי אפשריות. במסגרת כזו, הצהרה כזו תהיה מטרידה מאוד. כל דמות בכירה תשאל כעת: מי מדבר עם וושינגטון? מי מחפש דרך לצאת מאיראן? מה הוא מסתיר מאחרים?.

זה לא משפיע רק על הצמרת. גם פקידים בדרגים נמוכים יותר שומעים את אותו המסר. אם הם יתחילו להאמין שחלק ממנהיגיהם מחפשים בשקט דרך מוצא, הם יהפכו לחוסר ודאות גדול יותר, מיואשים יותר ופתוחים יותר לעריקה.

במקביל, גורמים קיצוניים יפנו בתוקפנות רבה יותר נגד דמויות שהם רואים כפחות נוקשות ויחלו לחפש אחר "הבוגד" לכאורה בתוך המערכת, במיוחד לאחר שטראמפ רמז שאפילו מוג'תבה חמינאי אינו מודע למגעים אלה.

חלק מהדיווחים הצביעו על מוחמד באגר קאליבאף כדמות אפשרית המעורבת. קאליבאף עצמו הכחיש זאת וכינה את הדיווחים "נסיון השפעה על שוקי הפיננסים והנפט".

אבל באווירה כזו, הכחשה לא מבטלת את האפקט. היא יוצרת שאלות חדשות במקום לסגור אותן. יש שישאלו: מה אם קאליבאף משקר? אחרים ישאלו: מה אם מישהו אחר מעורב?.

להכחשת משרד החוץ תהיה אותה השפעה. במערכת שכבר מעוצבת על ידי פחד וחוסר אמון, הכחשות פומביות עלולות להעמיק את החשד במקום לרסן אותו. כמה חברי פרלמנט קיצוניים, כולל חמיד רסאיי, כבר יצאו בפומבי והחלו לשאול שאלות. זה בדיוק מה שטראמפ רוצה להשיג.

שנית, טראמפ גם שולח מסר לשווקים. בכך שהוא מדבר על עסקה אפשרית והשהה את התקיפות על תשתיות איראניות קריטיות, הוא אותת שהסכסוך לא יעבור מיד לשלב מסוכן יותר.

ההשפעה הייתה מיידית: מחירי הנפט ירדו. זה גם נתן לטראמפ דרך משלו לצאת מהתקפה. זה איפשר לו לסגת, לעת עתה, מתקיפה על תחנות הכוח של איראן, ועדיין לתפוס מומנטום.

אז גם אם המגעים הללו אמיתיים, מוגבלים, מוגזמים או מעורפלים במכוון, ההצהרה כבר מייצרת תוצאה שטראמפ רוצה: לחץ פסיכולוגי בתוך טהרן ושווקי אנרגיה רגועים יותר מחוצה לה.

זוהי הנקודה המרכזית. זה לא תהליך דיפלומטי רגיל. איננו יודעים אם השיחות הללו אמיתיות, רציניות או משמעותיות במובן המקובל. אבל זו כבר לא השאלה היחידה. ההצהרה עצמה כבר עושה עבודה פוליטית וכלכלית. היא מרחיבה את חוסר האמון בתוך הרפובליקה האסלאמית ועוזרת להרגיע את הפאניקה בשוקי הנפט העולמיים.

אבל יש שאלה עמוקה יותר. גם אם הדיווחים נכונים, גם אם מישהו בתוך המערכת מעורב במגעים אמיתיים, האם הוא באמת יכול לספק משהו? האם מפקדי משמרות המהפכה יקשיבו? האם האנשים היושבים מאחורי משגרי הטילים יקבלו הוראות מדמות פוליטית המחפשת דרך מוצא? או שמא יראו את מי שמדבר עם וושינגטון לא כמקבל החלטות, אלא כבוגד שמגיע לו עונש או מוות?.

זוהי אי הוודאות האמיתית. הבעיה אינה רק האם יש ערוץ. אלא האם למישהו בצד האיראני עדיין יש את הסמכות להפוך את הערוץ הזה למשמעותי.