מה עובר לטהראן בראש, וכמה רחוק היא מוכנה ללכת

כמעט חודש אחרי פרוץ המערכה, השאלה איננה רק כמה נזק ספגה איראן, אלא איך ההנהגה בטהראן מפרשת את המצב. מי שמבקש להבין את הראש האיראני, את קו המחשבה שמאחורי ההקשחה, את הסירוב להיכנע ואת החשש מהפסקת אש שלא תחזיק, מקבל בימים האחרונים מסגרת חדה במיוחד מדבריו של חוקר איראן ד"ר רז צימט. התמונה שהוא מציג איננה של משטר שממהר להרים ידיים, אלא של הנהגה שמוכנה לדיפלומטיה, אך רק אם זו לא תיראה בעיניה כמלכודת שתוביל למתקפה הבאה.

לפי ההיגיון הזה, מבחינת טהראן, הפסקת אש איננה בהכרח חדשות טובות. להפך. תרחיש מסוכן יותר מבחינתה הוא הפסקת אש זמנית בלבד, כזו שתאפשר לארה"ב או לישראל לעצור לרגע, להתארגן מחדש, ואז לשוב ולהכות. החשש הזה איננו תיאורטי. ב-INSS נכתב כבר אחרי מלחמת 12 הימים כי מדובר היה בהפסקת אש "שברירית", וכי המערכה הסתיימה בשלב מסוים, אך לא באמת נפתרה. כעת, כשהמלחמה הנוכחית מתארכת, ההבנה הזאת יושבת עמוק עוד יותר בתודעה האיראנית. לכן, מבחינת טהראן, אם תהיה עצירה, היא חייבת לכלול ערבויות ברורות שלא תגיע תקיפה נוספת.

כאן נכנסת גם שאלת הכניעה, או ליתר דיוק, חוסר הנכונות האיראני אפילו לדבר בשפה כזאת. לפי צימט, כניעה אינה נמצאת בלקסיקון של הרפובליקה האסלאמית, וגם עכשיו היא לא עומדת על הפרק. כדי להבין למה, צריך לחזור לטראומה המכוננת של האליטה השלטת, מלחמת איראן עיראק. לא מדובר רק בזיכרון של מלחמה קשה, אלא בנרטיב עמוק של השפלה, עמידה לבד מול העולם, ובסוף גם תחושת "סכין בגב האומה", כאילו ההנהגה דאז נאלצה להסכים להפסקת אש תחת לחץ ובגידה פנימית. רעיון "כוס התרעלה" הזה ממשיך לרחף מעל טהראן גם היום, ומשפיע על הדרך שבה בכירי המשטר מפרשים כל דרישה אמריקאית רחבה מדי.

במובן הזה, צימט מסביר שהזהות של ההנהגה הנוכחית חשובה לא פחות מהמצב בשטח. חלקים משמעותיים בצמרת האיראנית מזוהים עם דור יוצאי משמרות המהפכה ומלחמת איראן עיראק, ודפוס החשיבה שלהם בנוי פחות על פשרה מהירה ויותר על סיבולת, הקרבה ועמידה בלחץ. גם אם בעתיד הם יהיו מוכנים לויתורים מסוימים, כרגע ההרגשה שלהם היא שוויתור חד ייראה כחזרה על הטראומה ההיא, רק בגרסה עדכנית.

אבל צימט לא עוצר בזיכרון ההיסטורי. הוא טוען שבטהראן פועלת כעת גם הערכת מצב מעשית מאוד, שמבוססת על ארבע הנחות. הראשונה היא שלאחר המהלומה הקשה בימים הראשונים של המלחמה, איראן הצליחה להסתגל. השנייה היא שאין כרגע איום ממשי על יציבות המשטר. ההנחה הזאת מקבלת חיזוק גם מהערכות שפורסמו במערב, ולפיהן הסיכוי שהמלחמה תביא לנפילת המשטר נמוך, וגם מן העובדה שכוחות הביטחון האיראניים כבר התאימו את עצמם לפגיעות במפקדות ובמוקדי שלטון.

ההנחה השלישית, ואולי המסוכנת ביותר, היא מה שאפשר לכנות "תודעת הישג". לפי הקריאה של צימט, בטהראן לא רק מאמינים שיוכלו לשרוד את המלחמה, אלא גם חושבים שאפשר לצאת ממנה עם הישג אסטרטגי. לאו דווקא ניצחון צבאי במובן הפשוט, אלא שינוי כללי המשחק. הסגירה החלקית של מצר הורמוז, הפגיעה בתשתיות במדינות המפרץ, והיכולת לערער את הכלכלה העולמית, כל אלה נתפסים בעיניהם לא רק ככלי תגובה, אלא כקלף שיכול לכפות בעתיד מציאות אזורית חדשה, שבה יכירו יותר בריבונות האיראנית במיצרים, ביכולת ההיזק שלה, ואולי אפילו בצורך לצמצם את הנוכחות האמריקאית באזור. הדיווחים האחרונים על הדרישות האיראניות, ובהן הכרה בריבונות במצר, עצירת תקיפות ופיצוי על נזקי המלחמה, מלמדים שהחשיבה הזאת איננה תרגיל תיאורטי בלבד.

ההנחה הרביעית נוגעת לשתי מדרגות ההסלמה שבטהראן רואים מול העיניים, פגיעה אמריקאית נרחבת בתשתיות אנרגיה וחשמל, או מהלך קרקעי להשתלטות על המיצרים או על איים אסטרטגיים כמו ח'ארג או אבו מוסא. גם כאן, לפי צימט, האיראנים לא בהכרח מזלזלים בסכנה, אבל משוכנעים שיוכלו לשבש מהלכים כאלה באמצעות הסלמה משלהם. במקרה של ח'ארג, למשל, גם אם האמריקאים יצליחו להשתלט על האי, בטהראן מעריכים שהכוחות שם ייחשפו לאש מתמשכת, שהכלכלה האיראנית אולי תספוג פגיעה, אך לא תקרוס מייד, ושבינתיים איראן תוכל להמשיך לגבות מחיר מהאזור ומהשווקים. זה מתחבר גם לניתוחים שפורסמו בימים האחרונים בארה"ב, ולפיהם כיבוש ח'ארג עלול להפוך ממנוף לחץ למלכודת אמריקאית יקרה וממושכת.

לכן, בעיני צימט, טהראן מוכנה לדיפלומטיה, אבל לא לדיפלומטיה של כניעה. היא עשויה להסכים למשא ומתן, אולי אפילו לפשרות מסוימות, אך תדרוש קווי מינימום ברורים, ערבויות לאי חידוש הלחימה, הקלה בסנקציות, ואפשרות לשמר לפחות חלק מיכולותיה בתחומי הגרעין והטילים. גם רויטרס דיווחה היום כי בכיר איראני הגדיר את ההצעה האמריקאית "חד צדדית ולא הוגנת", בין היתר משום שהיא דורשת ויתור על יכולות הגנתיות תמורת הבטחה מעורפלת בלבד להקלה בסנקציות.

בשורה התחתונה, מה שצימט מציע הוא לא רק ניתוח של עמדות איראן, אלא מפתח להבנת הנפש האסטרטגית שלה ברגע הזה. בטהראן לא חושבים בהכרח שהם מנצחים, אבל בהחלט מאמינים שהם עדיין לא הובסו. הם לא רואים את עצמם כצד שצריך לבחור בין כניעה לבין קריסה, אלא כמשטר שיכול לספוג, להסתגל, להתיש, ואולי אפילו לשפר עמדות. זו עלולה להיות הערכה שגויה. אבל כל עוד זו הערכת המצב בטהראן, המשמעות ברורה, הדרך להסדרה עוד ארוכה, והמלחמה עלולה להימשך הרבה מעבר למה שמקווים בוושינגטון, בירושלים ובבירות המפרץ.