גיא ורון: אזעקות הופעלו בכפר סאלד שבאצבע הגליל
"מצה בעקערי": מאפיית המצות שקנתה שם עולמי בדקדוקים הלכתיים מיוחדים ונדירים
פטנטים טכנולוגיים המייעלים את ההידורים ההלכתיים, אפייה בתוך שלוש דקות בלבד ופיקוח צמוד של גדולי הפוסקים: ביקרנו במאפיית "מצה בעקערי" באלעד, שקבעה סטנדרטים חדשים של דקדוק ומהירות • פרויקט מיוחד
גדולי ישראל במאפיית "מצה בעקערי" צילום: באדיבות המצלם
מאפיית המצות החדשה "מצה בעקערי", שמיקומה בעיר אלעד, רושמת לראשונה פריצת דרך היסטורית בתחום אפיית מצות יד. מייסדי המאפייה השקיעו הון רב בייצור ורכישה של כלים הפועלים על פי פטנט מהפכני שעונה על כל דקדוקי הכשרות – וזכו לברך על המוגמר במצות יד מובחרות, פריכות וטעימות, שנאפו בתכלית ההידור והשלמות.
מדובר במהפך של ממש בתחום אפיית מצות יד, עד כי פנים חדשות באו לכאן; הן מבחינת ההידור המיוחד של המצות בשלמות ללא ניד של חשש ופקפוק, הן בטעם המצה הערב מאוד לחיך, הן ביופייה, באחידותה ובפריכותה של המצה המוגמרת. כלי הלישה והרידוד שיוצרו במיוחד עבור "מצה בעקערי" על פי דרישות הכשרות המדוקדקות, יוצרים אפייה מושלמת ומהודרת שאין כמותה בנמצא בשום מאפייה אחרת.
מצות אלו שעולות על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן, זכו לכשרות מהודרת ופיקוח הדוק מרישא ועד גמירא של גדולי הפוסקים, ובראשם גאב"ד חניכי הישיבות הגאון רבי מרדכי גרוס והגאון רבי משה ברנדסדורפר לצד כשרות KCL אגודת חרדים לייקווד שנתנו כשרות גם למאפיה, גם הגאון רבי בנימין עקשטיין דומ"צ מחזיקי הדת בעלזא בלונדון, והפוסק הגאון רבי מאיר סירוטה שכתב מכתב נלהב.
הרבנים הגאונים ביקרו במאפייה החדשה, עקבו מקרוב בדקדוק רב ובהשתאות אחר תהליך האפייה המהיר של "מצה בעקערי", ופיהם לא חדל להודות ולהלל לבורא עולם על כי זכה דורנו למצות מפוארות כדוגמתן, עד שכל החששות והספקות שהתעוררו באפיית המצות תמידין כסדרן, נעלמו כלא היו.
אפייה בשלושה מינוטין
"ההידור הבולט והמיוחד ביותר במאפייה שלנו בין שלל ההידורים", אומר בעל המאפייה הרב חנוך שאג, "הוא המהירות הגדולה של מלאכת אפיית המצות. כל המלאכה מתחילתה עד סופה, כולל כל השלבים, מתחילת הלישה של הקמח והמים, לאחר מכן העיבוד והרידוד, ועד ההכנסה לתנור ואפיית המצות, הכל יחד לא לוקח יותר משלוש דקות בודדות. זוהי מהירות עצומה שאין לה אח ורע. עבור מעלה נשגבה זו בלבד הייתה כדאית כל ההשקעה האדירה".
הרב שאג מסביר כי עיקר הדקדוק באפיית המצות הוא, כידוע, לעשות הכל בזריזות גדולה שלא להחמיץ את המצות ח"ו. ואם אמנם עיקר הזמן הוא בשיעור מיל, שהוא י"ח רגעים (כמבואר בשו"ע סימן תנ"ט סעיף ב'), אמנם נודע מה שכתב מרן החתם סופר זיע"א וז"ל: "אנחנו מקפידים שלא יהיה ולא ישהה מתחילת נתינת מים לקמח עד שתוציא המצה מהתנור, אלא ב' או ג' מינוטין, אע"ג דשיעור חימוץ הוא י"ח מינוטין, מ"מ במדינתנו זריזין במצווה זו אפילו הפחותים". (שו"ת חת"ס חו"מ סי' קצ"ו)
כן מצטט הרב שאג את דברי הגה"ק המקובל רבי משה זכות זצ"ל בשו"ת הרמ"ז סי' נ"ב וז"ל: "הרקיקין הללו נעשו בזריזות ומהירות, ולא נשתהו בין לישה עריכה ואפייה אפילו כדי הילוך שמינית מיל". - שיעור הילוך 'שמינית מיל' עולה לכדי שתיים ורבע דקות.
"במאפייה שלנו מצליחים בס"ד לעשות בדיוק כך", אומר הרב שאג בסיפוק, "הכל נעשה בזריזות גדולה ביותר. מנתינת המים לקמח עד אפיית המצה לא עוברות יותר משלוש דקות בלבד. וזו זריזות גדולה יותר משאר המאפיות, בהן לוקח בערך חמש דקות עד לאפיית המצות. כמעט שאפשר לקבוע בוודאות שבשום מקום אין מקיימים את דברי החתם סופר הלכה למעשה, מלבד במאפייה שלנו".
עיבוד הבצק במלחציים
פטנט נוסף שמעורר הדים רבים בעולם הכשרות הוא מתקן עיבוד הבצק החדשני של מאפיית "מצה בעקערי", בו נעשה שימוש בדוושה מיוחדת הפועלת באמצעות הרגליים. המתקן שמחובר למלחציים גדולים 'בועט' בכל גוש העיסה בבת אחת בכל לחיצה ולחיצה.
"כבר בעיבוד הראשוני של העיסה חידשנו פטנט מיוחד שזכה לברכת גדולי הפוסקים שליט"א שלא הסתירו את סיפוקם והתלהבותם מהשיטה המהפכנית", אומר הרב שאג. "במקום מוט המתכת הידני והמוכר, שבכל המאפיות מופעל באמצעות ידיו של העובד בהפעלת כוח פיזי הכרוך במאמץ רב ומעייף, החלפנו זאת למלחציים, שפועלות באמצעות דוושה רגלית הכובשת את גוש הבצק כאחת בכוח רב. הרעיון החדש הובא בפני גדולי הפוסקים שהסכימו כי רבים ההידורים שיש בשיטה זו של עיבוד באמצעות מלחציים, על פני השיטה הוותיקה".
הגאון רבי משה ברנדסדורפר, שהגיע לביקור במאפייה, הביע את התפעלותו ההלכתית מרעיון הלישה באמצעות הדוושה הרגלית. הגר"מ שליט"א הביע סיפוק רב מהעובדה שבפעולה הרגלית נוצר העיבוד בכל העיסה בבת אחת, וכך אין שום חשש שחלק מהעיסה יישאר לרגע בלי עסק, כמו שכתב במשנ''ב: "ועסק מיקרי שלש אותה או מגלגלה בעץ וכהאי גוונא, אבל לא כמו שיש נוהגין לדחוק ולבעוט העיסה בעץ במקום אחד, דלא מהני זה למנוע מחימוץ בכל העיסה במקום שהעץ אינו דוחק". (סי' תנ"ט ס"ק י''ב)
והוסיף עוד ואמר הגר"מ שמהאי טעמא אביו בעל ה'קנה בשם' זצוק''ל היה נמנע להשתמש במוט, והקפיד שבחבורות לאפיית המצות שלו שיעשו את ה'פינער' (העיבוד) רק בידיים ממש ולא במוט, משום שהיה חושש לעצמו שבעיבוד המצה על ידי המוט אין ההתעסקות בכל העיסה כאחת, אלא היא מוגבלת למקום שבו מכה המוט ולוחץ ובועט את העיסה, בעוד שאר העיסה עומדת לרגעים בלא עסק כלל. (עיין בספר 'שיעורי קנה בשם', הל' פסח פ"ו הערה ג')
הגאון רבי משה הצביע על הידור נוסף שישנו במלחציים החדשים, והוא כי בעוד שבעיבוד הידני על ידי המוט צריך המעבד לגעת בידיו הן בעיסה והן במוט, ויש מקום לחוש שמא יידבק פירור בידו, וכשיגע במוט יידבק הפירור על המוט, ואותו פירור יישאר בלי התעסקות, ושוב יידבק בידו שאיתה הוא מטפל בעיסה ותחזור לעיסה – הרי שבעיבוד ברגל אין חשש של העברת פירור בצק למקום שאין בו עסק, שהרי ידו אין לה שום מגע עם המוט.
לאחר הביקור במאפייה החדשה באלעד, סיכם הגאון רבי משה ברנדסדורפר שליט"א את דבריו ואמר כי לדעתו מן הראוי והנכון שכל מאפיות המצות שעד כה משתמשות במוט הידני, ישתדלו להשיג את המתקן הרגלי ויעברו להשתמש בו, היות ובמתקן זה אין לחוש למה שכתב המשנ''ב שחלק מהעיסה יישאר לרגע בלי עסק.
רידוד הבצק
בעוד שבכל המאפיות נעשית מלאכת הרידוד על ידי ה'וועלגער' שעומד ליד השולחן ומרדד את העיסה במערוך – במאפיית 'מצה בעקערי' נעשית מלאכת הרידוד על ידי מתקן מיוחד בו מעמידים שני מערוכים (קעטשיקע'ס). המרדד מקבל את חתיכת העיסה של המצה מאת ה'חותך', מכניס אותה בין גלילי המערוכים ומסובב אותם באמצעות ידית מיוחדת.
מלבד המהירות הגדולה בה מסתיימת מלאכת הרידוד באופן זה, יש כאן מעלה נוספת בכך שהבצק אינו נוגע כלל בידיהם של המרדדים. ויש בכך שני הידורים נוספים: ההידור הראשון הוא, שכך אין חשש של משמוש מרובה בבצק שעלול להביא לידי חימוצו עקב חום הידיים. הידור נוסף הוא שאין חשש של זיעה שחודרת לעיסה ועלולה אף היא להחמיצו ח"ו.
"כידוע", מסביר הרב שאג, "יש במאפיות הרגילות כמה חששות מצד שהמרדדים שמגלגלים שוב ושוב את המערוכים בידיהם, ממשמשים בעיסה. הידיים מתחממות מהעבודה ומחממות אף את הבצק. כתוב במשנה בפסחים 'תלטוש בצונן', ומפרש רש"י 'תלטוש ידיה במים צונן' מחמת שהידיים מתחממות מעסק הלישה. וכן נפסק במ"ב (סי' תנ"ט ס"ק כ"ה) וכן בפרי מגדים כתב שכאשר עובדים בלישה זמן רב, נהיות הידיים מחוממות מאוד ממש יד סולדת בהן וראוי לאסור העיסה בכהאי גוונא. אצלנו במאפייה באמצעות מתקן גלילי המערוכים אנו נמלטים בסייעתא דשמיא מחשש זה".
"כמו כן, ההידור הנוסף שאנו משיגים בשל השימוש במערוכים הגליליים, הוא שהחשש מזיעה שנכנסת לעיסה מתמעט מאוד. שהרי זיעה נחשבת כמי פירות, ולדעת שולחן ערוך הרב (בסי' תס"ו סעיף א', וכן משמע בא"ר שם סק"ה, והביא דבריהם במ"ב שם ס"ק כ"ח) אם מתערבת זיעה עם המים שבעיסה, היא מחמיצה מיד".
"מה שקורה הוא שהרבה פעמים נוטפת זיעה מהידיים או מהפנים, ואף כשמקררים את החדר, עדיין יש זיעה מחמת העסק והמאמץ. כל המצוי בעניין אפיית המצות יודע כמה קשה להיזהר בזה, ומשתדלים שינגבו תדיר את הפנים או כורכים מגבות על הראש וכדו', וכאן אנו מצמצמים את החשש הזה למינימום, כי בצורת העריכה הזו העיסה נמצאת הרבה פחות בידיים של הפועלים, והעיקר שאינה נמצאת בידיים של המרדד שהוא מתאמץ מאוד ויכול לבוא לידי זיעה".
הרידוד בדורות עברו
בעלי מאפיית 'מצה בעקערי' מציינים כי מתקן המערוכים אינו חידוש בדור האחרון, שכן כבר נהגו בדוגמתו בקהילות הקודש בפולין וגליציה לפני החורבן. ומעניין להיווכח כי אף אותם שפסקו ונהגו איסור גמור במצות מכונה והחשיבו אותן כחמץ גמור בבל יראה ובל ימצא, הרי שבמצות שרודדו בגלילים נהגו היתר גמור למהדרין בלי שום פקפוק. ואמנם מחמת השואה הארורה נשתכח קצת האופן הזה של רידוד בגלילים, ועתה התחדש בשנית.
יש על כך עדות נאמנה מאת הגה"ק רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן זצ"ל, בעל שו"ת "תירוש ויצהר", שהיה מחשובי הפוסקים והמשיבים במקהלות החסידים בפולין בדורות העבר.
בשו"ת תירוש ויצהר, סימן קפ"ח, נשאל הגרצ"י מיכלזאהן על עניין זה ומספר עדות נאמנה על כך: "בשנת תרע"ה מפני סיבת המלחמה הגדולה ר"ל, נשארתי אז בקרלסבאד, והיו שם פליטים ממדינת גאליציא ערך חמישים אלפים מאחב"י, וביניהם ערך שישים רבנים ורביים, נכדי צאנז בעלז וראפשיץ ועוד, וביום ו' שבט הייתי באסיפה עם הרבנים ורביים, אודות להכין קמחא דפסחא... ושוב שכרנו בקארלסבאד דירות מיוחדות, והקמנו שלושה בתי אופים גדולים לאפיית מצות, והיה ג"כ באופן הוואלקין ['גלילים'] שאחר שנעשה הטייגיל [היינו העיסה של המצה] לא היה וואלגערהעצלר [היינו מרדד], רק ניתן בין הוואלקעס [הגלילים] ויצאה המצה בצד השני בין הוואלקעס [הגלילים] והמצות נאכלו בבית הרבנים ורביים בלי שום ערעור וחשש ח"ו".
ומבואר בתשובתו שלא היה כאן איזה היתר מפני שעת הדחק ושעת חירום וכדו', אלא אדרבה, הוא מבאר שעניין זה לא היה אפילו כשאלה בעיני כל הרבנים והאדמו"רים שהיו שם.
כמו כן היה מהדר להשתמש במצות שנעשו באופן הנ"ל הגה"צ רבי חיים יעקב נפתלי זילברברג זצ"ל שהיה רב בוורשה, מח"ס "ענפי זית" ועוד ספרים, והיה מראשי המדברים באותו הדור. ואף שהיה מדקדק ומחמיר גדול במצות, עד כדי שדרכו הייתה שלא לאכול מצות כלל בפסח לרוב חשש חימוץ, מלבד שש מצות מצווה לשני לילי הסדר, אולם את אותן שש המצות היה מדקדק ליקח דווקא מהאפייה בגלילים.
וכן אמר להגאון רבי יעקב מאיר בידרמן זצ"ל [חתן האדמו"ר מגור בעל ה'שפת אמת' זיע"א], על המצות שנעשו באופן הנ"ל, "שאחרי שהמצה עודנה עבה מכניס המצה בהוואלק שיהיה בדקות, שהוא טוב מאוד כי אין בזה חשש". כמו שהעיד נכדו ויליד ביתו בשו"ת "משנת בנימין" סימן ס"ה.
ואף בדורנו הורה בזה פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שמצות אלו הן כמצות יד לכל דבר ועניין, כמו שהעיד חתנו עמוד ההוראה הגאון רבי עזריאל אויערבאך במכתב וז"ל: "שאלתי את מו"ח הגריש"א זצ"ל על סוג מאפייה הנ"ל לפני שנים, כשהמאפייה הנ"ל הייתה ליד בית שמש, והסכים שזה נחשב מצות יד".
מעלת 'תנור ראשון'
עם סיום מלאכת הרידוד מגיעות המצות אל חדר נוסף, חדר המבואה לפני התנור, בו קיימים המקלות המוכרים בעזרתם מעבירים את המצות המוגמרות מבעד לחלון – אל התנור שמצוי בחדר נוסף ונפרד לחלוטין. גם כאן, בשלבי אפיית המצות, טמונים הידורים ודקדוקי כשרות רבים, כפי שמפרט הרב חנוך שאג.
"שכרנו אולם רחב ידיים וישבנו ממושכות עם מורנו הגאב"ד דחניכי הישיבות שליט"א שמלבד הדרכתו והוראותיו המפורטות בכל שלבי האפייה, עוד הוסיף ובדק את התוכנית האדריכלית בדקדוק רב, כך שהבנייה עצמה הייתה מותאמת מראש עבור מאפיית המצות כדי לשמור על אוורור מקסימלי של החדרים הסמוכים לתנור", מסביר הרב שאג.
הידור מיוחד נוסף ובעל משמעות הוא שכל המצות הנאפות במשך כל היום כולו נחשבות במעלת 'תנור ראשון'. שכן כידוע, מנהג המדקדקים לאפות את המצות ב'תנור ראשון' – היינו לאפות את המצה לאחר שעבר מעת לעת שלא אפו בתנור.
הרב שאג מפרט באוזנינו: "אצלנו כל האפיות נחשבות לתנור ראשון, מכיוון שהתנור בוער בעזרת כמה ברענערים רבי עוצמה, עד לחום עצום של 650 מעלות צלזיוס לערך, הרבה יותר מהמקובל במאפיות המצות השונות. באופן זה נעשה בתנור כל הזמן 'ליבון', ואם כן, אפילו אם נשאר משהו על התנור ממחזור אפייה אחד למשנהו, הוא נשרף לגמרי. כך שלמעשה כל המצות נחשבות לתנור ראשון ללא חשש חמץ הבלוע, כפי ההידור הנדיר שמושג רק על ידי יחידי סגולה המוציאים על כך ממון רב".
"עוד הידור חשוב מצוי במאפיית 'מצה בעקערי' שהמצות אינן נוגעות זו בזו ביציאה מהתנור כלל. לאחר שמכניסים את המצות לתנור על ידי המקל כמקובל ומניחים אותן על קרקעית התנור (ותוך 7-10 שניות נאפית כבר המצה בחום העצום שיש שם, כנ"ל), אז קרקעית התנור נוסעת ועליה סדורות המצות כל אחת בנפרד, וכך המצות יוצאות מהתנור. התועלת הגדולה בזה היא שאין מצה אחת נוגעת בחברתה כלל".
הרב שאג מסביר את הבעייתיות בכך ואת הפתרון של 'מצה בעקערי': "המבינים בהכשר אפיית המצות יודעים כמה חששות יש כאשר מוצאים מצה כפולה או נפוחה. הרי ייתכן מאוד שהמצה נגעה במצות אחרות, וצריכים לדון כל פעם אם אכן נגעה או לא, ואם כן נגעה, האם נגעה בצד של הכפילות או לא – הכל לפי עיני ראות המשגיח במקום אם להקל בזה או לא. אבל על ידי המסוע הנ"ל, אין המצות נוגעות כלל זו בזו. הפועלים והמשגיחים מרימים אותן אחת אחת, ואם יש כפולה או נפוחה אין היא נוגעת כלל במצות אחרות".
קנס כספי לעובדים
מלבד האמור, מקפידים במאפיית 'מצה בעקערי', בהוראת הגאון הגדול רבי מרדכי גרוס שליט"א, על כמה כללים והידורים נוספים, כדי להימלט מכל חשש או נדנוד של חימוץ ח"ו, כפי שמפרטים בעלי המאפייה:
א'. מבררים היטב על כל העובדים לפני קבלתם לעבודה במאפייה ובודקים שיהיו יראי שמיים, 'ערלאכער יידן'. מי שניכר עליו איזה פקפוק לא מתקבל לעבודה כלל. וכמובן טלפונים שאינם כשרים, מאן דכר שמיה במאפייה. כשאנו תמהים מניין ניתן לדעת מה מחביא העובד בעומק כיסו, מסבירים לנו בעלי המאפייה כי מי שבכל זאת התעורר לגביו איזה חשש, מעבירים אותו לעבוד אך ורק בעבודה טכנית כדוגמת אריזת המצות ולא בשלבי האפייה כלל וכלל.
ב'. כידוע, ניקיון הכלים כדבעי בין אפייה לאפייה הוא מיסודות הכשרות במאפיות המצות. במאפייה החדשה באלעד מתבצעת מלאכת ניקיון הכלים על ידי מכונת שטיפה בלחץ מים גבוה במיוחד. מכונה זו נרכשה בממון רב כדי לעמוד בכללי הכשרות המחמירים ביותר.
ג'. משלחות רבות של רבנים ותלמידי חכמים שליט"א מכל החוגים והעדות מגיעות כל העת למאפייה באלעד, לאחר ששמעו על אופן האפייה הייחודי והמדוקדק ביותר והם חפצים לראות זאת במו עיניהם. ההנהלה וצוות המאפייה קשובים לכל הערה שמגיעה מהם, על מנת ללמוד ולהחכים, לשפר ולהתייעל עוד ועוד. כך לדוגמה, הגיעו רבים וחשובים מתלמידי החזון איש, שהתפעלו עד מאוד מתהליך האפייה וקבעו על אתר 'חבורה' במאפייה.
ד'. בנוסף הגיעו מכל רחבי העולם לבדוק ולהתעניין על תהליך האפייה המיוחד; משלחות מלונדון, בלגיה, צרפת, לייקווד ומרחבי ארה"ב. יצוין כי מלבד המשגיח הצמוד שנמצא כל העת במקום, מותקנת במאפייה מערכת מצלמות במעגל סגור שמעבירה את הצילומים מכל חדרי המאפייה לכל רחבי העולם, כך שהמאפייה זכתה לקבל הכשר מוועד הכשרות דקהילת החרדים לייקווד, שצופים ועוקבים מרחוק אחר מילוי דרישות הכשרות. כמו כן קהילות רבות מארצות הגולה, כדוגמת ארגנטינה, ברזיל, רוסיה, הונגריה, שווייץ ואוסטריה, הזמינו את המצות המיוחדות.
ה'. במאפיית 'מצה בעקערי' קיבלנו על עצמנו את אחת מהוראות הכשרות הקשות ביותר עבור העובדים, והיא שלא להכניס את הטלפונים הסלולריים (הכשרים, כמובן) לתוך אולם הייצור, מחשש שנדבק בהם משהו של חמץ. ברחבי המאפייה נתלו שלטים בהם נכתב כי "על פי דרישות הכשרות, אין מכניסים פלאפונים במהלך העבודה, עובד שייגע בטלפון מתחייב בקנס של 500 שקלים שינוכה ממשכורתו".
"זה קלי ואנווהו"
לסיום, אומר לנו הרב שאג כי ההידורים והדקדוקים המיוחדים של 'מצה בעקערי' לא באו על חשבון איכות המצה המוגמרת, אלא להיפך – מדובר במצות מיוחדות עם "הידור מצווה" גם בטעמן הערב.
"כלי הלישה המיוחדים ולאחר מכן התנור הגדול עם המסוע המיוחד, גורמים למצות שלנו להיאפות בצורה אחידה, בעובי אחיד, ללא 'גלים', שקיעות או בליטות. כך מתקבלת מצה נאה למראה, בטעם ערב מאוד, בעלת מרקם פריך, מה שקרוי 'קריספי'. כפי שהתבטאו הרבנים, יש בזה הידור ממשי, בבחינת זה קלי ואנווהו, התנאה לפניו במצה נאה... כי אכן המצות שלנו ראויות לשולחן מלכים גם מצד המראה, הטעם והמרקם".
"גם מי שלא בקיא בנבכי הוראות הכשרות וההידורים השונים", מסיים הרב שאג בסיפוק, "יבחין על נקלה כי מדובר במצות מזן אחר, טעים ואכיל הרבה יותר, אף יותר ממצות המכונה המצויות לרוב. כך שמלבד שזכינו למצות מהודרות בתכלית ההידור, על פי כל הדעות והחומרות השונות – עוד הוספנו וקיבלנו מצה נאה ומהודרת למראה, שכל רואיה אומרים ברקאי, וכל טועמיה זוכים לעונג יום טוב והידור בטעם מצה".
