מה הופך אדם ל'מגיד'? כך תעשו זאת נכון | שיחה מיוחדת

בליל הסדר, ברגע שבו כל בתי ישראל מסובים סביב שולחנות ערוכים כבני מלכים, מגיע אחד השיאים של הערב: 'מגיד'. ההגדה נפתחת והלבבות נפתחים יחד איתה. אבל יש מי שאצלם 'מגיד' זו דרך חיים שלמה, שמלווה אותם לאורך כל ימות השנה.

לקראת הלילה גדול, יצאנו לגלות כיצד כל יהודי יכול להפוך ל'מגיד' בתוך ביתו, במחיצת בני משפחתו, ולהעניק לליל הסדר עומק ומשמעות נוספים. לשם כך זכינו לשיחה מיוחדת ומרוממת עם 'המגיד' הגאון הרב חיים משה כ"ץ שליט"א, רב קהילת 'רחם' במערב בני ברק, אשר במשך כל השנה עומד בראש שיעור הדף היומי הגדול ביותר בעיר.

 ייחודו של השיעור טמון בכך שהוא מאחד סביבו קהל מגוון במיוחד, צעירים לצד מבוגרים, מכל הסגנונות והזרמים, עדות חיה לכוח המשיכה של צורת מסירת הדברים הייחודית של הרב.

לצד זאת, הרב כ"ץ מגיש תוכניות בנושאי השקפה וחסידות ברדיו 'קול ברמה', ומוסר שיעורים ברחבי הארץ, כשהוא פוגש יהודים מכל גווני הקשת, הצמאים לשמוע דבר ה'.

מה המשמעות בהגדה של 'מגיד'?

ראשית צריך להבין שבליל הסדר אומרים: 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. ויש להקשות, שהרי כתוב בתהלים (ק"ו ב'): 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו', כלומר אי אפשר בעיני בשר ודם להעריך ולשער את גבורות ה'. ואף במסכת ברכות (לג:) מסופר על יהודי שאמר: הקל הגדול, הגיבור והנורא, האדיר והאמיץ והעזוז והאמיתי וכו'. אמרו לו חכמים: וכי סיימת לכל השבחים של הקב"ה? משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף. ואם כן, מהו העניין להרבות בסיפור יציאת מצרים עוד ועוד?

הרב משה חים כץ בשיעורו | באדיבות המצלם

אלא צריך לומר שריבוי הסיפור אינו רק עצם השבח להקב"ה, אלא אנו מצווים בהכרת הטוב על הנסים והחסדים שאירעו עם אבותינו. עיקר הסיפור הוא עבורנו, כדי להשתנות ולחדד את האמונה בהקב"ה. בפרט כעת, כאשר אנו נמצאים באווירה של מלחמה, זה הזמן לחזק את האמונה בהקב"ה על ידי שנרבה לספר מהנפלאות שנעשו לאבותינו. וכתב המהר"ל שסיפור ההגדה הוא במחשבת הלב, כיון שהעיקר הוא בלב ולא בעשייה, ולכן לא תיקנו ברכה קודם אמירתה.

זה בעצם המשמעות של 'מגידים בישראל'?

אכן, תפקידו של 'מגיד', הן בקרב בני המשפחה והן בפני התלמידים, ולא משנה באיזה גיל מדובר, הוא להשקיע בתוכן שמצייד את השומעים, כדי שייקחו דברים מן הדרשה לביתם. בזה שונה מגיד תורני ממרצה שמעביר ידיעות במקצוע מסוים והולך לביתו כלעומת שבא. שיעור טוב הוא שיעור שממנו נעשים 'בני עליה', כלומר כזה שגורם לשינוי אצל השומעים מחמת דברי התורה, ולא חלילה מהשפה ולחוץ בבחינת חמור נושא ספרים.

הגר"ד סגל שליט"א תיאר שלאחר שיעורי הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל הרגישו הבחורים מתיקות רוחנית גדולה, עד שהייתה תחושה שבאותו יום אינם זקוקים ללימוד מוסר. ומעידים התלמידים שתפילת מנחה לאחר השיעור הייתה מתוך כוונת הלב מיוחדת.

בדרך צחות מובא במסכת סנהדרין (קט.) שרבי יוסי דרש בציפורי ממעשי אנשי סדום, שהיו מפקידים אפרסמון שריחו נודף למרחוק בבתי עשירים, וכך ידעו היכן הכספת כדי לבוא בלילה ולפרוץ ולגנוב את ממונם. ומספרת הגמרא שבלילה לאחר דרשתו של רבי יוסי, פרצו אנשי ציפורי באותה שיטה לשלוש מאות בתים, עד שכעסו עליו שהביא רעיונות בדרשתו. ומכאן לומדים שאכן אנשים לוקחים צידה לדרך מדברי התורה שהם שומעים, אך צריך לדאוג כיצד הם משתמשים בה דווקא בדרך החיובית.

הגר"ג אדלשטיין זצוק"ל הורה לבחור שהתייעץ עמו האם לדבר בפני הציבור בליל שבת בדברי פלפול על הפרשה או בשיחת מוסר. הוא השיב שמפני החשיבות של 'זיכוי הרבים' ישקיע את דיבוריו בפניני מוסר, כיון שפלפולים לא כולם מסוגלים להבין. ואף שהבחור ביקש לטעון שייתכן חילול ה' בכך שבחור ישיבה אינו מפלפל בעיון אלא מצטט דברי אגדה, התעקש הגר"ג שיש חשיבות לכך שהציבור יבין, יקבל וישתנה מחמת אותה הדרשה. לכן יש חשיבות מיוחדת לדברי מוסר הנכנסים ללבבות השומעים.

איך זוכים להגיע לרמה כזאת?

תמיד אני מדגיש שכמו יהודי שמקצועו לתפור או לעסוק בשאר מלאכות, חייב הוא לעמול ולרכוש את רזי המקצוע כדי שיזכה לתואר 'אומן', ורבים יחזרו אחר מרכולתו. כך גם מוסר שיעור חייב להשקיע רבות, כדי שיורגש בפני השומעים שבקי ורגיל עומד לפניהם, והתוכן מסודר היטב, וממילא יבקשו לקבל ממנו.

ויש לזכור ש'מגיד' אינו שררה אלא עבדות. מי שנעמד לדרוש מתוך תחביב בלבד, ללא הבנה כיצד למסור ומה למסור, מחטיא את המטרה. הזכרנו את המתיקות בשיעורי הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל, וצריך לדעת שכאשר הזמינו אותו למסור שיעור ללא הודעה מוקדמת, היה אומר שמוסר שיעור הרי הוא כאדריכל, שצריך לחשוב היכן להכניס קושיה והיכן להכניס תירוץ. והיה אומר בשם רבו הגר"ש שקופ זצוק"ל שהעבודה הקשה ביותר היא לעמול להסביר את הדברים בצורה הברורה ביותר.

הרב משה חים כץ בשיעורו - בשדה התעופה | באדיבות המצלם

מצוי, בפרט אצל מגידי שיעורים ותיקים, שאינם מתרגשים ממלאכתם בעבודת הקודש. במיוחד כאשר חוזרים על דברים שמסרו בשנים קודמות, וממילא מדפדפים בכתביהם ומשננים כחזרה דקות ספורות קודם מסירת השיעור. צריך לומר להם באופן נחרץ שאותם תלמידים היושבים לפניהם הם הראשונים שמרגישים שרבם לא בא מוכן כראוי לשיעור. ממילא הדברים שיאמר מתוך המחברת אינם כדברים המדויקים שנאמרו בעבר. אל ישלה עצמו שאינו משתנה ברמת מסירת השיעור, כיון שהדברים צריכים להיות מחוורים וברורים ממש.

איזו עצה טובה יש לומר ל'מגיד' בתחילת דרכו?

יסוד היסודות הוא להכין פתק, אפילו קצר, בראשי פרקים, והעיקר שיהיה מסודר לפניו מבנה מסירת הדברים. שהרי יכולות להיות הפתעות במהלך השיעור, מחמת שאלות רבות או מחמת חוסר הקשבה. כאשר שלבי מסירת הדברים מסודרים לפניו, הוא יכול לשלוט על דיבורו ללא תחושת חוסר שלווה.

וכבר אמרו חז"ל במדרש רבה בפרשת כי תשא: אמר רב אחא, מן האלוקים אתה למד שביקש לומר תורה לישראל ואמרה ארבע פעמים בינו לבין עצמו.

וכמובן, להכניס תפילה קודם הדרשה כאשר עולה לדבר בפני הקהל: 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך'. ומספרים על הנצי"ב זצוק"ל, ששימש כראש ישיבת וולאז'ין ומסר שיעור יומי בעיון, שאירע יום אחד והחליט בפתאומיות שלא למסור שיעור. הוא אמר לתלמידיו שבאותו היום לא כיוון כראוי בברכת 'אהבה רבה', ולכן חושש לומר סברות בציבור ללא הסייעתא דשמיא של תפילה בכוונה לפניה.

לסיום, מהו המסר החשוב להחדיר השנה לבני הבית בהגדה?

הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל שאל את הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, שהיה אז בן עשר ובא לביקור בחול המועד פסח עם אביו הגרח"ל אויערבך זצוק"ל, האם שאל ארבע קושיות. וכשנענה בחיוב, שאל: וכי בשנה שעברה לא שאלת וקיבלת אותה תשובה? ולשם מה שאלת שוב בדיוק את אותן שאלות השנה? והגרש"ז שתק. [ובהמשך, לאחר עשר שנים, כשהגרח"ל ביקש מהגרי"ח הסכמה לספרו, כתב הגרי"ח שראה חידוש יפה מהבחור רש"ז, וזאת כדי לפצות על כך שכאילו הביך אותו בילדותו].

אמנם השנה ליל הסדר יקבל משמעות אחרת לכל הגילאים. 'והיא שעמדה וכו'' מקבל משנה חשיבות, שהרי אף אחד מאיתנו לא האמין לפני חודשיים, ולא לפני שנה ומחצה, שכך ייראה פני המזרח התיכון. לכן עיקר בחינת 'כל המרבה לספר הרי זה משובח' היא כדי להחדיר את נפלאות הקב"ה עלינו.

אם הרמב"ן כתב בסוף פרשת בא שהקב"ה שידד מערכות שמים וארץ ביציאת מצרים, כדי שנודה בזכות זה אף על הנסים שבדרכי הטבע בכל הדורות, הרי שבימינו זכינו לנסים למעלה מדרכי הטבע. ובעיר בית שמש, בתענית אסתר, קיבלנו המחשה למשמעות של כל טיל.

ולכן, כאשר ממחישים את חסדי ה' ואת אהבתו אלינו, בשעת קושי וניסיון יודעים שיש לנו על מי להישען, ונישאר בשמחה גדולה.