כיוון להסדר? בישראל ובארה"ב מאמינים שניתן להגיע להסכם עם מוג'תבא

בישראל מעריכים כי מוג'תבא חמינאי, בנו של המנהיג העליון באיראן, חי, מתפקד - אך בשלב זה אין כוונה לפגוע בו. גורמים בישראל אומרים ל'מעריב' כי ההימנעות אינה נובעת מחולשה מבצעית אלא מהחלטה מדינית-אמריקאית ברורה להשאיר על השולחן דמות אחת לפחות, בעלת משקל וסמכות, שאם וכאשר יבשיל הסכם - תוכל להעניק לו תוקף פנימי מול מוקדי הכוח באיראן.

לדברי הגורמים, ארה"ב העבירה מסר ברור שלפיו אין לפגוע כעת בכמה אישים איראנים מרכזיים, בהם מוג'תבא, שר החוץ האיראני ומוחמד באקר קאליבאף. שכן טראמפ עדיין מעדיף, למצות את האפשרות להסכם - גם אם הסיכוי לכך נראה מוגבל מאוד. ההיגיון האמריקאי, כך לפי ההערכות, פשוט: אם יושג נוסח להסדר, יהיה צורך בדמות אחת שתוכל "לחתום בשם המשטר" ולהחזיק את ההסכם מול הציבור האיראני, הממסד הפוליטי ומשמרות המהפכה.

לפי גורמים בישראל, מוג'תבא לא מופיע בפומבי משום שמצבו הפיזי נפגע, וייתכן שפניו נפגעו, ולכן הוא מוסתר מן הציבור האיראני כדי למנוע פגיעה נוספת במורל של המשטר. עם זאת, בישראל סבורים כי חרף מצבו, הוא עדיין מתפקד, ומעמדו הפורמלי והסמלי עשוי להפוך אותו בעת הצורך לאיש המפתח.

בישראל אף מציירים הקבלה היסטורית מעניינת: מוג'תבא, כך לפי ההערכה, עשוי להימצא כיום במעמד דומה לזה שבו היה יאסר ערפאת בשלב שאחרי היחלשותו הפוליטית, אך לפני החתימה על אוסלו - מנהיג פגוע, מוכה ומוחלש, אך עדיין הדמות היחידה שמסוגלת להעניק להסכם חתימה מחייבת. במילים אחרות, גם אם כוחו נשחק, עצם מעמדו עשוי להפוך אותו לכתובת שאין לה תחליף.

במקביל, מצטיירת בישראל תמונה קשה של המערכת האיראנית: הנהגה מפוצלת, מנותקת, יושבת בבונקרים, ומתקשה לייצר קו אחיד. לפי ההערכות, הקרע המרכזי בטהרן הוא בין המחנה הפוליטי - הנשיא, שר החוץ והדרג המדיני - שמבין את עומק הפגיעה ודוחף להסדר, לבין משמרות המהפכה, שממשיכים לשדר קו לעומתי ולסרב לכל פשרה. לפי הגורמים, זהו לא רק ויכוח טקטי אלא מאבק של ממש על כיוון המשטר.

בישראל סבורים כי ככל שחולפים הימים, גובר הלחץ על המחנה הפרגמטי באיראן. הפגיעה בתעשיית הנשק, ובייחוד גם בתעשיית הפלדה, נתפסת בטהרן כמכה משמעותית הרבה מעבר לפגיעה צבאית נקודתית. לדברי גורמים בישראל, האיראנים מבינים יותר ויותר כי המערכה הנוכחית אינה נשארת רק בשדה הצבאי, אלא מתחילה לכרסם גם ביסודות הכלכליים והתעשייתיים של המשטר. הפגיעה בתעשיית הפלדה, כך נטען, טלטלה במיוחד משום שהיא יושבת בדיוק על התפר שבין תשתית אזרחית לבין תשתית המשרתת את המאמץ המלחמתי.