אלמוג בוקר: עוד שיגור לצפון
החיסולים לא ריככו את טהרן, הם הקשיחו אותה עוד יותר
בוושינגטון קיוו שלחץ צבאי חסר תקדים יוליד הנהגה איראנית גמישה יותר, אבל לפי גורמים מערביים ואזוריים, התוצאה הפוכה, המשטר שנותר נעשה מיליטנטי יותר, חש בטוח יותר ביכולת לסחוט את העולם דרך הורמוז, ומתרחק מפריצת דרך מדינית
הפגנת תמיכה במשטר האיראני צילום: תסנים
שורת החיסולים הדרמטית בצמרת האיראנית, זו שחיסלה את המנהיג העליון ובכירים רבי עוצמה במשמרות המהפכה, הייתה אמורה לפי ההיגיון האמריקני לערער את טהרן, להכניס את המשטר להלם, ואולי אפילו להצמיח הנהגה “סבירה” יותר, כזו שתבקש לצאת מן המלחמה דרך הסדר. אלא שמאמר שפורסם ב”וושינגטון פוסט” מציג בימים אלה תמונה שונה מאוד, ואולי אפילו הפוכה כמעט לחלוטין.
לפי הדיווח בעיתון האמריקני, במקום הנהגה מרוככת יותר, באיראן צמח בינתיים גרעין שלטוני קשוח יותר, צבאי יותר, ונחוש יותר להסב כאב כלכלי ואסטרטגי. במקום פריצת דרך מהירה במשא ומתן, וושינגטון וטהרן דווקא התרחקו זו מזו. במקום תחושה של קריסה, מתקבל רושם של משטר שנפצע עמוקות, אבל גם התלכד מחדש סביב אינסטינקטים חריפים יותר של הישרדות, נקמה והתבצרות.
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמר השבוע כי השיחות נמשכות, והבהיר כי אם לא תושג עסקה בתוך שבועות ספורים, ארצות הברית עלולה להכות קשות בתשתיות החשמל והנפט של איראן. המסר ברור, הלחץ יימשך, וההתנקשויות, לפי תפיסה מסוימת בוושינגטון, עשויות בסופו של דבר לייצר בצמרת האיראנית את האיש הנכון, זה שיבין שאין לו ברירה אלא להתקפל.
אלא שלפי הגורמים ששוחחו עם “וושינגטון פוסט”, המציאות נראית אחרת לגמרי. לדבריהם, בטהרן לא קוראים את רצף החיסולים כסימן לכך שעליהם למהר לפשרה, אלא דווקא כהוכחה נוספת לכך שעליהם להעלות את המחיר. אם עד לא מזמן מצר הורמוז היה סעיף צדדי, כעת הוא הפך למוקד. איראן מאותתת למדינות המפרץ ולעולם כולו, אם פגעתם בלב המשטר, גם אנחנו יכולים ללחוץ במקום שהכי יכאיב, בעורק האנרגיה של הכלכלה העולמית.
זה אולי לב הטענה המעניינת ביותר שעולה מן המאמר, החיסולים לא יצרו הנהגה פרגמטית יותר, אלא הנהגה שמרגישה כי דווקא עכשיו אסור לה להיראות מתרפסת. בעולם מערבי שמורגל לחשוב במונחים של עלות ותועלת, נדמה לעיתים שאם רק יופעל מספיק לחץ, הצד השני יישבר. אבל במקרה האיראני, כך עולה מן הניתוח ב”וושינגטון פוסט”, הלחץ הזה עלול לייצר תגובת נגד אידיאולוגית, תרבותית ופוליטית.
דיפלומט איראני שצוטט במאמר ניסח זאת באופן בוטה. גם אם יחסלו עוד ועוד שכבות של הנהגה, זה לא בהכרח ישיג את התוצאה המקווה. בתרבות הפוליטית של המשטר, ובמידה רבה גם בזו ההיסטורית והדתית, רעיון ההקרבה והשהידות אינו נתפס רק כמחיר, אלא גם כמקור לגיטימציה, עוצמה והתלכדות. במילים אחרות, מה שנראה במערב כמנוף שבירה, עלול להיקרא בטהרן כקריאה להקשחה.
גם ההתנהלות המבצעית של איראן מחזקת את ההערכה הזו. נכון, החיסולים יצרו זעזוע עמוק, וניכרת זהירות גוברת בצמרת. פחות בכירים מופיעים בפומבי, והחשש מפני מעקב וחיסול מורגש היטב. אבל מנגד, לפי התמונה שמתוארת ב”וושינגטון פוסט”, איראן ממשיכה לשגר, ממשיכה לפגוע, ומוכיחה כי גם אחרי פגיעה חריגה בהנהגה, נותר לה מנגנון פיקוד ושליטה מתפקד. לא מדובר רק בירי אוטומטי של מערכת שפועלת מכוח אינרציה, אלא ביכולת מתמשכת לכוון מאמץ, לבחור מטרות, ולשמר תגובה אסטרטגית.
לכן, המחשבה כאילו הסרת עוד דמות ועוד דמות תוליד בהכרח שבר פנימי או מפנה מדיני, נראית כרגע שאפתנית מדי. ייתכן בהחלט שהחיסולים מעמיקים את חוסר האמון בתוך המערכת, מייצרים פחד, ומערערים את הביטחון האישי של הבכירים. אבל לצד זה, הם גם מטהרים את הצמרת מכל מה שעלול להיתפס כרך מדי, מתון מדי, או פתוח מדי להסדרה.
וזו בדיוק הנקודה שמעסיקה כעת לא מעט משקיפים, מי שנשארו למעלה הם לא אנשי פשרה קלאסיים. רבים מהם הם בני “דור המלחמה”, אנשים שצמחו מתוך מלחמת איראן עיראק, התעצבו בתוך תרבות של עמידה במצור, הקרבה, חשד עמוק כלפי המערב, ואיבה בסיסית לסדר הבינלאומי כפי שהוא מנוהל בידי ארצות הברית. אלו לא אנשים שסביר שימהרו להרים טלפון לטראמפ ולחתוך עסקה רק מפני שהלחץ גבר.
במובן הזה, התוצאה עלולה להיות הפוכה מזו שקיוו לה בוושינגטון. במקום לחלץ מתוך המערכת דמות שתפרוץ קדימה להסדר, החיסולים מאיצים את המיליטריזציה של המשטר. במקום לדחוף את איראן אל שולחן המשא ומתן ממקום של חולשה, הם מחזקים אצל אנשיה את התחושה שהמערכה היא קיומית, ולכן גם כל פשרה תיראה כבגידה.
זה לא אומר שאין בכלל סיכוי להסדר. תמיד ייתכנו ערוצים שקטים, תמיד ייתכנו הפתעות, ותמיד ייתכן שבשלב כלשהו הלחץ המצטבר יעשה את שלו. אבל נכון לעכשיו, הטענה המרכזית שעולה מן המאמר ב”וושינגטון פוסט” היא שהתזה שלפיה ההתנקשויות לבדן יפיקו הנהגה “נוחה” יותר למערב, רחוקה מאוד ממבחן המציאות.
ואולי זו השורה התחתונה שמרחפת מעל כל ההתפתחויות האחרונות. ישראל וארצות הברית הצליחו להנחית מכה היסטורית על לב השלטון האיראני. זהו הישג צבאי ומודיעיני חסר תקדים. אבל ההישג הזה, מרשים ככל שיהיה, לא מבטיח תרגום אוטומטי לרווח מדיני. להפך, ייתכן שבשלב הזה הוא דווקא מוליד בטהרן הנהגה צרה יותר, קשוחה יותר, ונקמנית יותר, כזו שמאמינה שהדרך היחידה לשרוד היא להוכיח לעולם שהיא עדיין מסוגלת לשבור, לפגוע, ולהכתיב מחיר.
