ספיר ליפקין: בתגובה לתקיפה הגשר בכרג’ ומתקני פטרוכימיה במשהאר, משמרות המהפכה טוענים שתקפו תשתיות אנרגיה של ישראל ואינטרסים אמריקניים באזור היעדים שעליהם טענו: • בית זיקוק בחיפה, שלפי האיראנים מספק דלק למטוסי קרב • מתקני גז של החברות האמריקניות אקסון, מוביל ושברון בחבשאן שבאיחוד האמירויות • מתקן פטרוכימי בא-רווייס באמירויות - שלפי ההודעה עלה באש • מתקן פטרוכימי בבחריין • מתקנים פטרוכימיים בשועייבה שבכווית במשמרות המהפכה האשימו כי ארה”ב וישראל תקפו תשתיות אזרחיות באיראן, וטענו כי מדובר ב”תגובה מידתית ראשונית”. עוד איימו כי כל פגיעה נוספת בתשתיות אזרחיות תיענה ב”תגובה רחבה וקשה יותר”. לדבריהם, איראן תגבה בעתיד את “מחיר הנזקים” מהתוקפים, ואף ציינו כי משלמי המסים בארה”ב יישאו בעלויות
הסערה בטהראן: זריף הציע מתווה לסיום המלחמה וסומן כבוגד
במאמר ב"פוריין אפיירס" קרא שר החוץ האיראני לשעבר להגביל את תוכנית הגרעין, לפתוח את מצר הורמוז ולחתום על הסכם אי תוקפנות עם ארה"ב. בתוך איראן הגיבו בזעם, ובמחנה הקשוח כבר דורשים לחקור אותו
ג'וואד זריף צילום: שאטרסטוק
מאמר שפרסם אתמול שר החוץ האיראני לשעבר מוחמד ג'וואד זריף במגזין האמריקאי "פוריין אפיירס" הצית סערה פוליטית חריפה באיראן, לאחר שהציג מתווה מפורט לסיום המלחמה מול ארה"ב וישראל. בתוך שעות הפך הטקסט, שנועד לכאורה להציע דרך יציאה למשטר, לעוד חזית פנימית בטהראן, עם מתקפה חריפה מצד אנשי המחנה הקשוח.
במאמרו טען זריף כי איראן צריכה לנצל את עמדת הכוח שלטענתו נוצרה בשדה הקרב כדי להגיע להסדר מדיני. לפי הסיכום שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל", הוא הציע שאיראן תתחייב שלא לפתח נשק גרעיני, תפחית את מלאי האורניום המועשר שלה, תפתח מחדש את מצר הורמוז ותחתום על הסכם אי תוקפנות, בתמורה להסרה מלאה של הסנקציות, לשילובה מחדש של איראן בכלכלה העולמית ולסיוע בשיקום נזקי המלחמה.
אלא שבאיראן עצמה המסר הזה התקבל כמעט כמו קריאה לכניעה. לפי רודאו, חוסין שריעתמדרי, עורך העיתון "כיהאן" המזוהה עם המחנה הקשוח, תקף את זריף וטען כי ההצעות שהעלה זהות בפועל לדרישות שמקדמות ארה"ב וישראל. הוא הגדיר את המתווה "כניעה", קרא לרשות השופטת להתערב, ואף דרש לבחון הליכים נגד זריף.
הזעם לא נעצר רק במאמרי מערכת. לפי אותו דיווח, ברשתות ובמוקדי מחאה באיראן כבר נשמעו קריאות נגד זריף, והופיעו גם מסרים חריפים במיוחד שבהם הוצג כבוגד וכמי שמאמץ את קו האויב בזמן מלחמה. מבחינת המחנה הקשוח, עצם הרעיון של הקפאת מנופי לחץ כמו הגרעין והורמוז, דווקא כעת, נתפס כהודאה בחולשה ולא כמהלך מדיני מחושב.
הסיפור כולו מחדד שוב את מעמדו המורכב של זריף באיראן. במערב הוא עדיין מזוהה עם הדיפלומטיה של הסכם הגרעין ועם הקו הפרגמטי יותר של המשטר, אך בבית הוא מעורר במשך שנים חשד עמוק בקרב המחנה האידיאולוגי. לכן גם מאמר שיכול להישמע בחוץ כמו ניסיון להציל את איראן מעוד הסלמה, נשמע בפנים כמו חציית קו אדום.
מבחינה פוליטית, המתווה של זריף חשוב לא רק בגלל תוכנו אלא גם בגלל העיתוי. בזמן שהמערכה נמשכת, ומצר הורמוז והגרעין נחשבים לשני מנופי הלחץ המרכזיים של טהראן, עצם הקריאה לוותר על חלק מהם תמורת הסדר, חושפת את הקרע הפנימי בין מי שמבקשים למנף את הלחימה לעסקה, לבין מי שרואים בכל פשרה נסיגה מסוכנת
