עמית סגל: שיגור נוסף למרכז
המדבר, האש, וההשפלה: כך קרס מבצע "טופר העיט" באיראן
אחרי המהפכה האסלאמית פרצו סטודנטים לשגרירות ארה"ב בטהראן, חטפו עשרות אמריקאים, וושינגטון ניסתה לחלץ אותם במבצע נועז באפריל 1980, אך סיימה אותו בהתנגשות קטלנית, שמונה הרוגים, ואפס בני ערובה שחולצו
מלחמה, אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק
מבצע החילוץ האמריקאי שבוצע במהלך סוף השבוע בלב איראן החזיר מיד לזיכרון האמריקאי כישלון ישן, צורב ומפורסם הרבה יותר. כדי להבין אותו, צריך לחזור לחודשים הסוערים שאחרי המהפכה האסלאמית באיראן. בנובמבר 1979 פרצו סטודנטים אסלאמיסטים לשגרירות ארה"ב בטהראן, השתלטו עליה, ולקחו בשבי עשרות אמריקאים, דיפלומטים, אנשי צוות ועובדים. משבר בני הערובה נמשך חודשים ארוכים, השפיל את וושינגטון לעיני העולם, והפך לאחד הסמלים הגדולים של חולשת ממשל ג'ימי קרטר.
כחצי שנה לאחר מכן, בליל 24 עד 25 באפריל 1980, ניסתה ארה"ב לשבור את המבוי הסתום בכוח. המבצע קיבל את השם "טופר העיט", והוא נועד להיכנס לאיראן, להגיע לטהראן, לשחרר את בני הערובה מן השגרירות, ולהוציא אותם מן המדינה בשלום. על הנייר זו הייתה תוכנית נועזת ומרשימה. בפועל, היא הפכה לאחת ההשפלות הצבאיות הגדולות בתולדות ארה"ב.
התוכנית הייתה מסובכת מאוד. כוח אמריקאי משולב של יחידות עילית, מטוסי תובלה, מסוקים, ריינג'רס, לוחמי דלתא, ואנשי CIA שפעלו בתוך איראן, היה אמור להיפגש בלב המדבר האיראני בנקודת ביניים שכונתה "דזרט 1". משם היו המסוקים אמורים להתקדם לנקודת מסתור נוספת סמוך יותר לטהראן, ורק בלילה הבא לצאת אל מתחם השגרירות, לפרוץ פנימה, לחלץ את בני הערובה, ולהמריא משדה תעופה שהיה אמור להיתפס בידי הכוח האמריקאי.
אבל עוד לפני שטהראן נראתה באופק, הכול החל להתפרק. שמונת המסוקים שהיו אמורים להגיע אל נקודת המפגש סבלו מתקלות ומסופות חול קשות. אחד מהם נחת נחיתת אונס, אחר חזר לאחור, ובסופו של דבר נותרו בידי האמריקאים רק חמישה מסוקים כשירים, בעוד שהתוכנית דרשה לפחות שישה כדי להמשיך. בשלב הזה הבינו המפקדים שהמבצע לא יכול לצאת לפועל.
ההחלטה הייתה לבטל ולסגת. אלא שדווקא אז התרחש האסון שהפך את הכישלון למיתולוגי. במהלך ההתארגנות ליציאה, מסוק התנגש במטוס תובלה מדגם C 130. ההתנגשות הובילה לפיצוץ אדיר ולאש גדולה בלב המדבר. שמונה חיילים אמריקאים נהרגו, כלי טיס ננטשו בשטח, והכוח נסוג מבלי שהתקרב כלל לטהראן, ומבלי שחילץ אפילו בן ערובה אחד.
מבחינת ארה"ב, זו לא הייתה רק תקלה מבצעית. זו הייתה השפלה לאומית. במשך חודשים עמדה המעצמה החזקה בעולם מול משטר מהפכני חדש, ולא הצליחה להחזיר הביתה את אזרחיה שנחטפו מן השגרירות שלה עצמה. מבצע "טופר העיט" נועד למחוק את תחושת חוסר האונים הזאת, ובמקום זאת רק העמיק אותה.
גם פוליטית, המחיר היה עצום. משבר בני הערובה כבר פגע קשות בנשיא קרטר, והמבצע הכושל הפך לסמל של חולשה אמריקאית. בני הערובה עצמם שוחררו רק בינואר 1981, ביום השבעתו של רונלד רייגן, אחרי 444 ימי שבי, וקרטר נותר מזוהה עד היום עם אחד המשברים המשפילים ביותר בתולדות הבית הלבן.
מן הכישלון הזה נולדו גם שינויים עמוקים בצבא האמריקאי. המבצע חשף תיאום לקוי בין זרועות, תלות בתוכנית מורכבת מדי, והיעדר מסגרת פיקוד מתאימה למבצעי חילוץ כאלה. הלקחים שלו תרמו בהמשך להקמת פיקוד המבצעים המיוחדים של ארה"ב, ולשינוי עמוק באופן שבו וושינגטון מתכננת פעולות קומנדו עד היום.
באיראן, לעומת זאת, האירוע קיבל משמעות הפוכה. שם הוא הוצג כהוכחה לכך שגם מעצמת על יכולה להישבר מול הקרקע האיראנית, התנאים בשטח, והרפובליקה האסלאמית. ולכן, בכל פעם שארה"ב חוזרת לפעול צבאית בעומק איראן, הצל של "טופר העיט" חוזר איתה. לא רק כזיכרון היסטורי, אלא כפצע ישן שעדיין מגדיר את הדרך שבה אמריקה נכנסת לאיראן, ונזהרת מאוד גם בדרך החוצה.
