עמית סגל: שיגור נוסף למרכז
לא הפסקת האש, זה הקלף שאיראן מסרבת לשחרר
בעוד הנשיא טראמפ מציב אולטימטום, איראן מסרבת להפסקת אש זמנית ומנסה לשמור בידיה את קלף מיצרי הורמוז. לפי ניתוחו של רז צימט, דווקא המאבק על השליטה במעבר הימי הופך כעת לציר המרכזי שיכריע אם האזור יידרדר או יעבור למסלול דיפלומטי
מטוס קרב, אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק
השעות הקרובות עשויות להיות מן הרגישות והמסוכנות ביותר מאז פרוץ המערכה. על פני השטח, נדמה כי גם וושינגטון וגם טהראן מבינות שהמשך ההסלמה, במיוחד אם ימומש במלואו האולטימטום האמריקאי ויבוא מולו מענה איראני חריף, עלול לדחוף את האזור אל נקודה שקשה מאוד יהיה לחזור ממנה. במקביל, הדיווחים האחרונים מלמדים כי איראן דחתה הצעת הפסקת אש אמריקאית, בעוד הנשיא טראמפ שב ואיים בתקיפות קשות אם מיצרי הורמוז לא ייפתחו מחדש.
לפי ניתוחו של חוקר איראן רז צימט, לב המשבר אינו רק עצם הפסקת האש, אלא התנאים שייקבעו סביבה, ובעיקר השאלה אם איראן תוותר על הקלף האסטרטגי המרכזי שנותר בידיה, השליטה במיצרי הורמוז. מבחינת טהראן, זה איננו רק מנוף צבאי זמני, אלא נכס מדיני, כלכלי ותודעתי מן המעלה הראשונה. כל עוד המלחמה נמשכת, השליטה בנתיב הימי החיוני מאפשרת לה להחזיק בידה איום ממשי על הסחר והאנרגיה העולמיים, ובכך לשמר יכולת הרתעה גם מול אויבים חזקים ממנה. ההשפעה כבר ניכרת בשווקים, כאשר מחירי הנפט קפצו על רקע החשש מהמשך שיבוש התנועה בנתיב.
צימט מסביר כי מנקודת המבט האיראנית, הסכמה להפסקת אש זמנית בלבד עלולה להיות מהלך מסוכן. בטהראן חוששים כי הפוגה קצרה לא תסיים את המערכה באמת, אלא רק תעניק לארצות הברית ולישראל זמן יקר להתארגנות, לחידוש מלאים, לשיפור היערכות מודיעינית ולבניית תנאים נוחים יותר לקראת סבב לחימה נוסף. לכן, בעיני המשטר, ויתור מהיר על קלף הורמוז בתמורה להפוגה חלקית עלול להיראות כהפסד אסטרטגי, לא כפשרה.
מכאן נובעת גם ההתעקשות האיראנית על הסדר רחב יותר. לפי הדיווחים, טהראן דחתה את מתווה הפסקת האש שהועבר לה, והציגה מנגד עקרונות משלה, ובהם דרישה לפתרון קבוע יותר, להסרת סנקציות, לשיקום תשתיות ולהסדר שיבטיח מעבר ימי בטוח, אך לא יותיר אותה חשופה לחלוטין. כלומר, איראן מאותתת שהיא אינה שוללת דיפלומטיה, אבל מבקשת להיכנס אליה מעמדת כוח ולא לאחר שמסרה את נכס הלחץ האחרון שבידיה.
במובן הזה, הורמוז הוא הרבה יותר ממעבר ימי. לפי ההיגיון שמתאר צימט, מדובר בערבות ביטחונית לעתיד. אם איראן תצליח לעגן, אפילו חלקית, הכרה בכך שיש לה יכולת ממשית לשבש גם בעתיד את הכלכלה העולמית, היא עשויה להאמין שהדבר ירתיע את יריביה מפני חידוש הלחימה נגדה. מעבר לכך, בראייתה, שליטה כזו יכולה לשמש גם תחליף חלקי לפיצוי כלכלי, בין אם דרך הסדרים רשמיים, ובין אם דרך דמי מעבר או מנגנוני השפעה סלקטיביים.
אלא שמנגד, הזמן פועל גם לרעתה. האיום האמריקאי נעשה חד ופומבי יותר, והמערכת הבינלאומית עוקבת בדאגה אחר האפשרות שהעימות יגלוש לעבר פגיעה רחבה עוד יותר בתשתיות ובנתיבי השיט. מועצת הביטחון של האו"ם אף דנה בנוסח החלטה מרוכך שנועד לחזק את ההגנה על השיט המסחרי באזור, מה שמעיד עד כמה סוגיית המיצרים הפכה למוקד בינלאומי ולא רק אזורי.
לכן, השאלה המכריעה כעת היא כפולה. האם איראן תסכים לפשרה כלשהי בסוגיית המיצרים, כזו שלא תיראה בעיניה ככניעה, אך כן תאפשר מעבר למו"מ בדרג בכיר עם ארצות הברית. ומנגד, האם הנשיא טראמפ יהיה מוכן לקבל הקלה מסוימת בעמדה האיראנית, ולא התפרקות מלאה ומיידית, כדי להאיץ את המעבר לשלב מדיני ולשכנע את טהראן שוושינגטון אכן רצינית בכוונתה לסיים את המלחמה במסגרת הסדר רחב יותר. לפי הדיווחים, טראמפ מדבר גם על "שיחות פעילות", אך הפערים בין הצדדים עדיין עמוקים מאוד.
כך או כך, האזור כולו ניצב כעת על סף הכרעה. אם יימצא נוסח ביניים שיאפשר לכל צד לטעון שלא התקפל, ייתכן שהשעות הקרובות יסמנו מעבר זהיר מן השלב הצבאי אל השלב הדיפלומטי. אם לא, המאבק על הורמוז עלול להפוך בתוך זמן קצר מנקודת לחץ אסטרטגית, לניצוץ שיצית שלב חמור בהרבה במלחמה.
