גילי כהן: רה"מ נתניהו אומר בסרטון מוקלט כי שוחח עם טראמפ (לא ברור אם לפני או אחרי ההכרזה על הארכת הפסקת האש בלבנון) - וכי חיזבאללה מנסה לחבל בתהליך להשיג שלום בין ישראל ללבנון
הקלפים הסודיים של וושינגטון: כך תוכל ארה"ב לשבור את המצור האיראני
מהחרפת האכיפה הימית, דרך ליווי מכליות וביטוח ממשלתי, ועד סנקציות מתרחבות ועקיפת הורמוז בצינורות חלופיים. לארה"ב עדיין יש מנופי לחץ משמעותיים, השאלה היא רק אם תבחר להפעיל אותם
טראמפ / דגל איראן צילום: שאטרסטוק
מי שמביט על השיבושים במצרי הורמוז, על הירי לעבר כלי שיט, ועל ההאטה הכמעט מוחלטת של התנועה הימית, יכול להבין מדוע מתרבות הטענות שארה"ב נקלעה למבוי סתום. בימים האחרונים דווח כי התנועה במצר צנחה לרמה זעומה ביחס לשגרה, לאחר שאיראן החריפה את צעדיה וארה"ב הגבירה את פעולות האכיפה בים. מציאות זו מייצרת לחץ כבד על הכלכלה העולמית, כאשר חברות כמו לופטהנזה כבר נאלצות לבטל כ-20,000 טיסות בשל מחסור בדלק סילוני וקשיים לוגיסטיים גוברים.
אבל המסקנה שלפיה לארה"ב אין קלפים בשרוול, מוקדמת מדי. גם כאשר איראן מצליחה לשבש את חופש השיט, וושינגטון מחזיקה עדיין בשורה של מנופים, צבאיים, כלכליים ולוגיסטיים, שטרם מוצו עד תום. חלקם כבר הופעלו באופן חלקי, וחלקם ממתינים כשלב הבא.
הקלף הראשון הוא אכיפה ימית אגרסיבית יותר. ארה"ב כבר הראתה שהיא אינה מסתפקת בהצהרות, כאשר כוחותיה עלו על מכלית בים בנגל, ובהמשך השתלטו על כלי שיט איראני סמוך להורמוז, בטענה שניסה לעקוף את המצור. זה לא פותר את איום השיבוש האיראני על כלל המפרץ, אבל כן מוכיח שלארה"ב יש יכולת להרחיב את האכיפה, לייקר מאוד את ניסיונות ההברחה, ולפגוע בשרשראות האספקה של טהרן הרבה מעבר למפרץ עצמו.
הקלף השני הוא אבטחת השיט. לפי דיווחי רויטרס, בשוק הביטוח הימי כבר התקיימו מגעים עם הממשל האמריקני על תוכנית ימית למפרץ, הכוללת ערבויות וביטוח סיכון פוליטי בסיוע הזרוע הפיננסית הממשלתית של ארה"ב. המשמעות פשוטה: וושינגטון לא חייבת רק להעניש את איראן, אלא יכולה גם לבנות מחדש מסלול בטוח יותר למכליות של בעלות בריתה, באמצעות ליווי, ביטוח וגיבוי מדינתי.
הקלף השלישי הוא בינאום הלחץ על איראן. האיחוד האירופי כבר התקדם להרחבת הסנקציות כך שיכללו גם גורמים האחראים לחסימת הורמוז. זה לא תחליף לכוח ימי, אבל כן מעיד שארה"ב אינה פועלת לבדה, ושככל שהמשבר נמשך, איראן עלולה למצוא את עצמה מול חזית רחבה יותר של עיצומים פיננסיים, ביטוחיים ומסחריים.
הקלף הרביעי הוא צמצום התלות בהורמוז. רויטרס דיווחה כי קיימים כבר היום נתיבי עקיפה חלקיים, ובהם קו הנפט הסעודי ממזרח למערב, קו אבו דאבי לפוג'יירה שמוציא נפט אל מחוץ למצר, וכן נתיבים יבשתיים נוספים בעיראק. שום חלופה כזו אינה מסוגלת להחליף במלואה את הורמוז, ובוודאי לא במהירות, אך עצם קיומן מלמד שלאיראן אין מונופול מוחלט על עורק האנרגיה של האזור.
הקלף החמישי הוא הזמן. נכון, איראן הוכיחה שגם עם מעט כלים יחסית היא מסוגלת לייצר הלם כבד בשוקי האנרגיה, בתעופה ובספנות. אבל דווקא עוצמת ההלם הזו מגדילה גם את התמריץ של וושינגטון, של אירופה ושל מדינות המפרץ, לעבור משלב הספיגה לשלב של תגובת נגד רחבה ומאורגנת יותר.
האם כל זה אומר שארה"ב כבר ניצחה את המשבר? ממש לא. הטענה שלפיה מצור על איראן, בלי אבטחה אפקטיבית למכליות של מדינות המפרץ ובלי הגנה ממשית על תשתיות האנרגיה של השכנות, הוא מהלך חלקי בלבד, היא טענה חזקה והגיונית. המציאות שבה איראן מחזיקה את העולם כבן ערובה באמצעות שני קלפים בלבד, הורמוז ותקיפת מתקני אנרגיה, מחייבת את ארה"ב להיכנס פנימה בצורה אקטיבית יותר.
אבל בין הקביעה שהמהלך האמריקני חלקי, לבין ההכרזה שלארה"ב נגמרו הקלפים, יש מרחק גדול. לארה"ב עדיין יש כוח ימי, יכולת ליווי והרתעה, מנופי ביטוח ומימון, סנקציות מתרחבות, ונתיבי עקיפה שאפשר להרחיב. השאלה האמיתית איננה אם יש לה קלפים, אלא אם היא מוכנה לשלם את המחיר הכרוך בהפעלתם במלוא העוצמה. הצעדים שהוביל הנשיא טראמפ בעבר הוכיחו כי נחישות אמריקנית יכולה לשנות את כללי המשחק מול טהרן, וכעת הכדור נמצא בידי הממשל הנוכחי.
