חמש שנים לאסון מירון: ההחלטות, הצעקות והטלפונים שלא הפסיקו לצלצל | עדויות חדשות ומטלטלות

"ראינו מלמעלה איך הכל קורס": ההחלטה הדרמטית שמנעה קטסטרופה גדולה עוד יותר במירון

ר' ניסים אלקסלסי, מקורבו של הראשון לציון הגרש"מ עמאר, משחזר בראיון לנועם זיגמן בתוכנית ''חוזרים למירון'' ברדיו ''קול ברמה'' את רגעי האימה מעל הבמה. מהשיחה עם מפקד המשטרה בשיא הלחץ, ועד להחלטה הגורלית לא להתחיל את ההדלקה המסורתית

בעוד השמחה בשיאה, ניסים אלקסלסי עמד על במת ההדלקה שעל גג ההר, לצדו של הרב הראשי הגר"ד לאו. משם, מנקודת המבט הגבוהה ביותר, הוא ראה את האסון מתהווה לנגד עיניו.

"היינו ממש על גג ההר, הכל היה מתחתינו", משחזר אלקסלסי בתוכנית 'חוזרים למירון'. "ראינו איך הכל הולך ונלחץ וקורס. עמד לידי אחד ממפקדי המשטרה ואמרנו לו: 'אדוני, תן הוראות, תפתח את הדרך, תשחרר את החסמים!'. אבל ככה רצה הבורא, זה לא חדר אליו".

באותם רגעים, כשהדיווחים על פצועים החלו לזרום אך ממדי האסון טרם הובהרו, ביקש מפקד המשטרה מאלקסלסי להתחיל את מעמד ההדלקה של הגרש"מ עמאר כדי "לשחרר את הלחץ".

אלא שאלקסלסי הבין את מה שהשטח שידר: "אמרתי לו – אני לא מוריד את הרב מהרכב במצב כזה. זו תהיה קטסטרופה שלמה. בחסדי השם שלא התחלנו, כי אם היינו פותחים את ההדלקה, כל ציר המעבר לחירום היה נחסם, והציבור שלנו היה נתקע במקום ולא מאפשר לכוחות ההצלה לעבור".

בדבריו, מותח אלקסלסי ביקורת על תכנון האירוע באותה שנה. לדבריו, הניסיון לרכז את ההדלקות בזמנים סמוכים יצר עומס בלתי אפשרי בנקודה אחת.

"צעקנו בישיבות ההיערכות לפני כן: מעולם לא היה מצב של הדלקה אחת ואז מיד עוד אחת באותו אזור. תמיד הלחץ היה מפוזר בין כמה מוקדים בהר. באותה שנה לא רצו לשמוע, וכל הקהל זרם לאותה נקודה. כשמוזיקה והתלהבות פוגשים לחץ כזה – זה מה שהביא לאסון".

הזיכרונות הקשים מלווים את אלקסלסי עד היום. הוא מתאר מראות מחרידים של אנשים הנאבקים על חייהם, שוברים גדרות ומנסים להימלט מהחנק.

הכאב הגיע לשיאו בבית: "הילדים שלי נזכרו בשבת האחרונה באותו יום שישי שאחרי האסון. חזרנו ממירון שבורים. אפילו קידוש לא יכולנו לעשות, כולם פשוט בכו. זה היה נורא".

מרן הראשון לציון, הגרש"מ עמאר, שהמתין ברכבו במהלך האסון, הורה להעביר את הזמן בתפילת תהילים ובעצירה לתפילה מיוחדת בציון רבי יהודה בר אלעאי. "הרב תמיד אומר – הימים האלו של הספירה הם ימים קשים, וצריך להיזהר בהם מאוד. אין לנו מה לעשות מלבד להתפלל".

"הטלפונים שלא הפסיקו לצלצל בכיסי הנספים": הרב אנשיל פרידמן בראיון מצמרר על אסון מירון

הרב אנשיל פרידמן, רב המחוז הצפוני של המשטרה ומפקד זק"א בצפון, מי שפיקד על מלאכת הקודש של זיהוי ופינוי 45 הנספים, משחזר בראיון מצמרר לנועם זיגמן בתוכנית ''חוזרים למירון'' את הרגע שבו הפך מהרב החוגג למפקד הזירה הכואבת ביותר בתולדות המדינה, וגם הברכה הנדירה שקיבל מרבו כ''ק האדמו''ר מבעלזא שליט''א

עבור הרב אנשיל פרידמן, רב המחוז הצפוני של המשטרה ומפקד זק"א צפון, ליל ל"ג בעומר מתחיל תמיד בתפילה לשלומו של הציבור העצום. בראיון מיוחד לתוכנית "חוזרים למירון", הוא מתאר את הרגע שבו השמחה התחלפה בדממה דקה ומבעיתה.

"הייתי במירון בתפקידי כרב המחוז, מוודא שהכל מתנהל כשורה," משחזר הרב פרידמן. "פתאום, הדיווחים בקשר שינו את הטון. משמחה של מצווה עברנו למבצע לוגיסטי והלכתי מורכב של טיפול בעשרות הרוגים. המעבר הזה הוא משהו ששום אדם, גם לא המנוסה ביותר, יכול להתכונן אליו באמת".

כמפקד זק"א צפון, הרב פרידמן היה אחראי על ניהול עשרות מתנדבים שהגיעו לזירה עוד לפני שהתבררו ממדי האסון המלאים. בראיון הוא מתאר את העבודה הסיזיפית והקדושה בתוך "שביל דב" ובאזור המיועד לריכוז הנספים.

"אחד הדברים שלא יוצאים לי מהראש אלו הטלפונים בכיסים של הנספים. הם צלצלו וצלצלו, שמות כמו 'אמא' או 'אשתי' הופיעו על המסכים, ואנחנו עומדים שם ויודעים שהצד השני כבר לעולם לא יקבל תשובה. זה רגע שבו הלב נשבר לרסיסים".

"ראיתי מתנדבים צעירים, חלקם בעצמם הגיעו לשמוח בהילולה, שעזבו הכל וניגשו למלאכת הזיהוי והפינוי ביראת קודש. זו הייתה עבודה תחת לחץ זמן אדיר, מתוך רצון להביא את הקדושים לקבורה במהירות האפשרית ולשמור על כבוד המת".

הרב פרידמן מדגיש בראיון את המורכבות ההלכתית והאנושית שליוותה את הלילה והיום שאחרי. כרב המחוז, הוא פעל מול גורמי המשטרה והרפואה המשפטית כדי להבטיח שכל פעולה תעשה על פי גדרי ההלכה.

"היה חשוב לנו שכל נספה יטופל בשיא הרגישות. התיאום מול המכון לרפואה משפטית באבו כביר והשחרור המהיר לקבורה לפני שבת היו מבצע מורכב מאין כמותו. ראינו בזה שליחות של ממש – להקל, ולו במעט, על המשפחות בשעתן הקשה ביותר".

בסיום הראיון עם נועם זיגמן, הרב פרידמן משתף בתחושות המלוות אותו מאז אותו לילה נורא.

"עברו חמש שנים, אבל עבורנו זה כאילו קרה אתמול. בכל פעם שאני עולה למירון, אני רואה את הפנים שלהם. אני לוקח איתי את מסירות הנפש של המתנדבים ואת האחדות של עם ישראל ברגעים ההם. התפילה שלי היא שזכותו של רשב"י תגן עלינו, ושנדע רק שמחות בהר הזה".

"הייתי חייב לצעוק כדי שהם יראו דרך העיניים שלי": הפראמדיק הראשון בזירת האסון משחזר

ד"ר עמרי גורגה, הפראמדיק הראשון של מד"א שהגיע לזירת האסון במירון בתשפ''א חוזר בראיון מרגש לנועם זיגמן בתוכנית ''חוזרים למירון'' ברדיו ''קול ברמה'' על הדיווח המצמרר בקשר והצורך לחזור בכל שנה מחדש לנקודה ששינתה את חייו

כשד"ר עמרי גורגה (אז פראמדיק, והיום כבר רופא) שומע את הקלטות הקשר מאותו לילה, הצמרמורת חוזרת. בראיון לנועם זיגמן בתוכנית המיוחדת "חוזרים למירון" ברדיו ''קול ברמה'' לציון 5 שנים לאסון מירון תשפ''א, הוא מסביר את ההיגיון הקר בתוך הכאוס המוחלט: "הצלחתי לעמוד בנקודה אסטרטגית. דחפתי את עצמי בין ההמון והגעתי למקום שכל פצוע או אדם שנספה חייב לעבור דרכו. ככה ניהלתי את האירוע – בכולם נגעתי, את כולם ראיתי".

בפן המקצועי, הוא גאה על הניהול, אך בפן הרגשי המחיר היה כבד. "נאלצתי לקבוע מוות למספר רב של נספים כדי לנתב את המשאבים למי שעדיין היה סיכוי להציל. לקבל החלטה כזאת בלב הילולה שמחה, על פסגת ההר, זה אירוע דרמטי שאין כמותו".

אחד הרגעים שנצרבו בזיכרון הלאומי הוא הדיווח של עמרי למוקד, בו הוא נשמע צועק את מספרי הנפגעים שרק הולכים ועולים. "הייתי חייב לשדר את המצוקה אחורה", הוא משחזר. "מעבר לרעש ולאנדרלמוסיה, רציתי שהמוקדנים ומפקדי מד"א יראו דרך העיניים שלי, דרך הקול שלי, את מה שאני מרגיש. הצעקה הייתה הדרך היחידה להעביר את גודל האירוע החריג הזה".

המסר נקלט. תוך דקות ספורות, המכונה המשומנת של כוחות ההצלה החלה לעבוד: "פרמדיקים, חובשים, אלונקות ומסוקים – כולם התאספו סביבי בנקודה האסטרטגית על ההר ועבדו כמו מכונה מאפס למאה".

למרות הטראומה, עמרי לא הפסיק לעלות למירון. גם כשמיהר ללימודי רפואה בחו"ל, הקפיד לרכוש כרטיסי טיסה יקרים כדי לא להחמיץ את יום ההילולה. "בכל שנה אני הולך לאותן מדרגות, עושה את המסלול שעשיתי באותו רגע ועומד על אותה נקודה אסטרטגית", הוא מספר.

השנה הראשונה הייתה קשה במיוחד, רצופה בתחקור עצמי וספקות: "האם פעלתי נכון? כל מטופל שבדקתי לו דופק חזר אליי בלילות. אבל היום אני שלם עם ההחלטות שלי. עבורי, לעלות להר זו סגירת מעגל. אני מקווה להמשיך לעלות שם עד גיל 120, לשרת את הציבור ולשמוח בשמחת הרשב"י".

ההקלטה של עמרי מאותו לילה הפכה לחלק מההיסטוריה הכואבת של מדינת ישראל. "פעם זו הייתה צמרמורת שלילית", הוא מסכם, "היום זו צמרמורת של משמעות. אני שמח שהייתי שם כדי להציל חיים באסון האזרחי הגדול ביותר במדינה, ושמח שהציבור מצליח להתעשת – להתאבל על הנספים, אבל גם להמשיך לשמוח בשמחת מירון".