שרון קנובליך: במקביל, תושבים בגליל המערבי מדווחים על כמה יציאות של מיירטים באזור בדקות האחרונות
ברנע דוחף להפלת המשטר, בצה"ל מזהירים מהימור מסוכן
לפי יואב לימור ב"ישראל היום", בצמרת הביטחונית מתנהל עימות עמוק: האם להמשיך עד להפלת המשטר, או לסגור הישג גרעיני עכשיו
אייל זמיר // דוד ברנע צילום: פלאש90
מאחורי הדיונים על סיום אפשרי של המלחמה מול איראן מסתתר ויכוח עמוק בהרבה משאלת ההסכם. לפי יואב לימור, שפרסם בסוף השבוע ב"ישראל היום" טור נרחב בנושא, בצמרת הביטחונית בישראל מתגבשות שתי תפיסות שונות באשר ליעד האמיתי של המערכה: האם להסתפק בפגיעה משמעותית בגרעין האיראני, או להמשיך ללחוץ עד להפלת המשטר בטהראן.
לימור כתב כי בכיר במערכת הביטחון הגדיר השבוע פשרות אפשריות מול איראן במילה אחת, "אסון". לדבריו, הנשיא טראמפ יציג כל עסקה שישיג כהישג מצוין, אולי אפילו "יפהפייה", אך בפועל עלולים להישאר בה חורים רבים: ספק אם איראן תמסור את כל 440 ק"ג האורניום המועשר לדרגה גבוהה שברשותה, ספק אם תוותר על טונות האורניום שהועשרו לדרגות נמוכות יותר, וספק אם תסגור לחלוטין את מתקני הגרעין שלה.
אותו בכיר טען כי גם הסכם שיגביל את איראן ל-15 שנה אינו פותר את הבעיה, אלא רק דוחה אותה. לשיטתו, מי שרוצה למנוע מאיראן גרעין לטווח ארוך, אינו יכול להסתפק בפתרון זמני. כל פתרון חלקי, לדבריו, יגלגל את האיום לדורות הבאים, כשהמשטר האיראני עלול להיות עשיר יותר, מחוסן יותר ונקמני יותר.
לפי לימור, זו התפיסה שמקובלת גם על ראש הממשלה בנימין נתניהו, והיא עומדת בליבת הדיונים כעת: האם לקחת הישג חלקי וריאלי, כלומר הסכם שיעצור את הלחימה ויטפל בגרעין, או להמשיך להסתכן בהמשך המערכה מתוך תקווה להשיג את היעד הגדול באמת, הפלת המשטר האיראני.
על פי הטור, המוסד בהובלת דדי ברנע הוא הגוף שדוחף בעיקר לכיוון הזה. בדיונים סגורים, כך לפי לימור, ברנע אומר כי המשטר האיראני ייפול בתוך שנה מפרוץ המערכה הנוכחית, כלומר עד פברואר 2027. זו הערכה נחרצת, אך גם כזו שמעוררת מחלוקת עמוקה בתוך המערכת.
ההיגיון שמוביל את ברנע נשען על ההערכה שאיראן כבר הייתה במשבר קשה עוד לפני המלחמה, בעיקר בגלל הסנקציות, הבידוד הבינלאומי והמצוקה הכלכלית הפנימית. מאז, לשיטתו, המצב באיראן רק הידרדר. ככל שהלחץ החיצוני יגבר, כך יגבר גם הלחץ הפנימי, ואם תיפגע גם תשתית האנרגיה, הרחוב האיראני עשוי להתפרץ.
אלא שהתסריט הזה רחוק מלהיות ודאי. לימור מזכיר כי גם לאחר מכות קשות שספג המשטר, הוא לא קרס. להפך, הוא בחר הנהגה במהירות, מינה מחליפים לבכירים שחוסלו, איגד את השורות והציג יכולת עמידה מול לחץ חיצוני ופנימי. מכאן עולה השאלה אם ישראל יכולה להרשות לעצמה מלחמה מתמשכת, על בסיס הערכה שאולי תתממש ואולי לא.
מנגד, בצה"ל הגישה זהירה יותר. לפי לימור, שם סבורים כי ישראל צריכה לקחת עכשיו את מה שניתן לקחת עכשיו: להתמקד בגרעין, להשיג הישג מקסימלי בסוגיה שבגללה נפתחה המלחמה, ולא להותיר מלחמה פתוחה בשם יעד שאפתני שספק אם ניתן להשיגו.
במילים אחרות, המוסד רואה במשטר את שורש כל האיום. אם המשטר ייפול, יקרסו איתו גם הגרעין, הטילים והפרוקסיז, ובראשם חיזבאללה. בצה"ל, לעומת זאת, מבקשים להשאיר את העיניים על הכדור הגרעיני, ולסגור הישג מוחשי לפני שהמחירים יגדלו.
זו אינה מחלוקת טכנית, אלא מחלוקת אסטרטגית על משמעות הניצחון. בין דדי ברנע לאיל זמיר, בין המוסד לצה"ל, מתנהל כעת אחד הוויכוחים המשמעותיים ביותר על עתיד המערכה מול איראן.
