עמית סגל: קצב החקיקה נתון בידי הליכוד גם בהנחה שיוחלט אצל הרב על פיזור בהקדם היום - עוד ארוכה הדרך אם רוצים להתעכב בה
“שחמט איראני”: המאמר שמטלטל את וושינגטון
רוברט קגן טוען כי 37 ימי תקיפה לא כופפו את טהראן, הורמוז כבר לא יחזור לקדמותו, ומעמד ארה”ב נפגע קשות
פעילות צבא ארה"ב במצור על איראן צילום: פיקוד המרכז של צבא ארה"ב
במגזין “אטלנטיק” פורסם מאמר חריף במיוחד של ההיסטוריון והפרשן הנאו שמרני רוברט קגן, שמציג את המערכה מול איראן לא כניצחון אמריקני, אלא כרגע שבו וושינגטון נקלעה למלכודת אסטרטגית כמעט בלתי ניתנת לתיקון. תחת הכותרת ״שחמט איראני”, קגן טוען כי ארה”ב ספגה הפסד עמוק, כזה שלא ניתן יהיה פשוט למחוק, לעמעם או לעקוף בהצהרות ניצחון.
לפי קגן, הבעיה אינה רק תוצאת המלחמה עצמה, אלא מה שהיא חשפה לעיני העולם. ארה”ב וישראל תקפו באיראן במשך 37 ימים, פגעו בה קשות, חיסלו חלקים מהנהגתה והרסו חלק ניכר מיכולותיה הצבאיות, אך לא הצליחו להביא לקריסת המשטר, ואף לא לחלץ ממנו ויתור ממשי אחד. מבחינתו, זהו לב הכישלון: עוצמה צבאית אדירה הופעלה, אבל היעד המדיני לא הושג.
קגן כותב כי במקום להוכיח עוצמה אמריקנית, המלחמה חשפה ארה”ב שאינה מסוגלת לסיים את מה שהחלה בו. לדבריו, המשמעות רחבה בהרבה מן הזירה האיראנית: ידידותיה של וושינגטון ייאלצו לחשב מחדש עד כמה אפשר לסמוך עליה, ואויביה יבחנו בזהירות עד כמה היא באמת מסוגלת להתמיד בעימות ארוך מול יריב נחוש.
אחת הנקודות המרכזיות במאמר היא מצר הורמוז. קגן טוען כי המצר לא יחזור להיות פתוח כפי שהיה בעבר. גם אם איראן תציג פתיחה מחודשת של נתיבי השיט, המשמעות האמיתית, לדבריו, תהיה שטהראן תשמר בידיה כוח חסר תקדים על אחד העורקים הרגישים ביותר של הכלכלה העולמית. לא רק איום בסגירה, אלא יכולת לשלוט בקצב המעבר, להכביד על יריבים, ולתרגם את השליטה בנתיב האנרגיה למנוף מדיני גלובלי.
על פי הניתוח של קגן, נקודת המפנה הגיעה ב-18 במרץ. ישראל תקפה את שדה הגז האיראני South Pars, ואיראן הגיבה בתקיפת Ras Laffan בקטאר, מתקן יצוא הגז הטבעי הגדול בעולם. הנזק, לטענתו, צפוי להימשך שנים. לאחר מכן, הנשיא טראמפ עצר תקיפות נוספות נגד מתקני אנרגיה איראניים, ובהמשך הכריז על הפסקת אש, בלי שאיראן נתנה תמורה ממשית.
בנקודה הזו, טוען קגן, נחשפה הדילמה האמריקנית במלואה. המשך התקיפות עלול היה לגרור מתקפות איראניות נוספות על מתקני הנפט והגז במפרץ, לזעזע את שוקי האנרגיה, ולהוביל למשבר כלכלי עולמי. מנגד, עצירת המלחמה בלי הישג ברור מעניקה לטהראן הישג אסטרטגי: היא שרדה את הלחץ הצבאי, שמרה על המשטר, והוכיחה כי ביכולתה להכאיב לא רק לישראל ולארה”ב, אלא גם לכלכלה העולמית.
קגן דוחה גם את ההנחה שלפיה לחץ כלכלי נוסף יוריד את המשטר האיראני על ברכיו. לדבריו, משטר שהצליח לשרוד שבועות של הפצצות אינו צפוי להישבר דווקא בגלל מצור או סנקציות. הוא מזכיר כי הנהגה שאינה חוששת לדכא את אזרחיה באכזריות, לא תירתע בהכרח מהטלת קשיים כלכליים נוספים על הציבור, אם הדבר ישרת את הישרדותה.
המשמעות האזורית, לפי המאמר, חמורה לא פחות. מדינות המפרץ, שנשענו במשך עשורים על מטריית הביטחון האמריקנית ועל חופש השיט בחסות הצי האמריקני, ייאלצו מעתה להתחשב הרבה יותר בטהראן. אם ארה”ב אינה מסוגלת, או אינה מוכנה, לפתוח את הורמוז בכוח, אין כמעט קואליציה אחרת בעולם שתוכל לעשות זאת במקומה.
קגן מעריך כי גם סין ורוסיה ייצאו מחוזקות מן ההתפתחות הזו. שתיהן בעלות בריתה של איראן, ושתיהן מרוויחות מהחלשת מעמדה של ארה”ב במפרץ. במצב שבו וושינגטון נראית מהוססת, שחוקה ומוגבלת, יריבותיה הגדולות מקבלות איתות מסוכן: גם מעצמת העל האמריקנית עלולה להיתקע במלחמה שאינה מסוגלת לסיים בתנאים שלה.
המאמר אינו מסתיים בקריאה פשוטה להמשך המלחמה או בפתרון קסם. להפך, קגן מציג את טראמפ כמי שנותר מול ברירה קשה במיוחד: להמשיך ולהסלים, תוך סיכון משבר אנרגיה עולמי ופגיעה רחבה במתקני המפרץ, או להכריז ניצחון ולסגת בפועל מן העימות. שתי האפשרויות, לפי הניתוח שלו, רעות. אבל דווקא משום כך, הוא טוען, התחושה בוושינגטון צריכה להיות של שחמט: לא מפלה טקטית, אלא מצב שבו כמעט כל מהלך שנותר מוביל למחיר כבד.
בסופו של דבר, זהו המסר החריף ביותר של קגן: איראן לא הייתה צריכה לנצח בשדה הקרב כדי לשנות את המאזן. היא הייתה צריכה לשרוד, להחזיק בהורמוז, ולהראות לעולם כי גם אחרי מערכה אמריקנית וישראלית עוצמתית, המשטר בטהראן עדיין עומד על רגליו. מבחינתו, זה מספיק כדי להפוך את המלחמה לרגע שבו ארה”ב איבדה הרבה יותר מיוזמה צבאית. היא איבדה חלק מן ההרתעה שעליה נשען הסדר האזורי כולו.
