הלכה שבועית: ברכת הגומל על סכנה שנכנס אליה מרצון

ברכת הגומל על סכנה שנכנס אליה מרצון

נושאי השיעור

על איזה חולה מברכים הגומל • האם צריך דוקא נפל למשכב כדי לברך הגומל • האם יולדת שנמצאת בסכנה של הליך טבעי חייבת בברכת הגומל • מה הזמן שיולדת תברך הגומל לאחר שבעה או לאחר שלושים • ברכת הגומל לאשה מעזרת הנשים • האם ברכת הגומל נתקנה רק במקום שאדם נקלע לסכנה על כרחו או אפילו אם נכנס מדעתו לסכנה חייב בברכת הגומל • מה הדין בחולה של צינים פחים שבאים בפשיעה האם חייב בברכת הגומל

הצלה ממקום סכנה

כבר הזכרנו בשיעורים הקודמים שברכת הגומל נתקנה על הצלה ממקום סכנה, הן ביורדי הים הן בהולכי דרכים והן בחולה. אלא שבחולה, פסק השו''ע כדעת רוב הראשונים דאין צריך מכה של חלל או ממש חולי שיש בו סכנה, אלא כיון שנפל למשכב הוה כמי שעלה לגרדום דמצבו מסוכן, דכל שנפל למשכב יש חשש שידרדר מצבו ולבסוף יגיע לידי סכנה ולפיכך כשהבריא מברך הגומל.

גופו חולה כנפל למשכב

לפי מה שכבר למדנו בהלכות חולה בשבת דדין חולה שנפל למשכב אין צריך בפועל שיפול למשכב, אלא אם כל גופו חולה נידון כנפל למשכב, דאם מחמת החולי והכאב אינו יכול לתפקד, נידון ככל גופו חולה וכנפל למשכב ולכן מותר לעשות לו מלאכות ע''י גוי, כן יהיה הדין בברכת הגומל אם כל גופו היה חולה אף שלא נפל למשכב ממש, לכשיבריא יברך הגומל.

דעת הט''ז

אלא שיש לנו להזכיר שלדעת הט''ז סימן רי''ט (סק''ה) צריך לברך הגומל דוקא אם נפל למשכב לפחות ג' ימים. ובני אשכנז חלוקים במנהגם, ישנם הנוהגים כט''ז וישנם מחמירים כדעת הרמ''א דדוקא חולי שיש בו סכנה ממש או שהיתה לו מכה של חלל. ועיין בבאה''ל סימן רי''ט ס''ח ד''ה כגון מכה של חלל.

דין יולדת

יולדת נחשבת להיתה במצב של סכנה ולכן כשתבריא תברך הגומל לכו''ע. שהרי במשנה בשבת (קנח:) תנן דיולדת דינה כחולה שיש בו סכנה. וכ''פ השו''ע (ריש סימן ש''ל). ולכן בין לדעת הרמ''א ובין לדעת השו''ע יש לה לברך הגומל. והחידוש בזה דאף שהיולדת נחשבת כהליך טיבעי וכפי שכתב המגיד משנה (בפ''ב מהלכות שבת הלי''א) שכאב היולדת וחבליה הם דבר טיבעי לה, ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, (וכ''ש שכולם מתפללים להגיע למצב של הריון ולידה ב''ה). מכל מקום כיון שנחשבת שהיתה במצב של סכנה ודאי שנחייבה בברכת הגומל.

מתי יולדת תברך

והשאלה מתי יש לה לברך, האם לאחר שבעה או לאחר שלושים יום. שהרי מבואר בסימן של (סעיף ד') דכל שלשה ימים ראשונים נחשבת לחולה שיש בו סכנה ואפילו אמרה איני צריכה, מחללים עליה את השבת. וכן לענין יוה''כ מאכילים אותה, מג' ועד שבעה ימים רק אם אומרת צריכה אני. ומז' ועד ל' הרי היא כחולה שאין בו סכנה. א''כ יולדת זו האם תברך אחר ז' כיון שיצאה מכלל סכנה, או תברך אחר ל' דהרי נחשבת לחולה כל ל'.

אחר ל' יום

כל חולה שמברך הגומל צריך שיתרפא לגמרי, וכ''כ בעטרת זקנים (סימן רי''ט) ורוב האחרונים וכפי שהזכירם כה''ח סימן רי''ט (סק''ז). ולפי''ז גם יולדת כיון שלא נקראת בריאה לגמרי אלא לאחר ל' יום, אין לה לברך ברכת הגומל אלא אחר ל' יום. ואע''פ שכה''ח (שם סק''ז) כתב שיש לה לברך אחר ז' ימים שאז נתרפאת לגמרי. עי''ש. יש להעיר ע''ד, שהרי עדיין נקראת חיה כלומר כחולה שאין בו סכנה ומשמעות האחרונים דדינה כחולה שאין בו סכנה, הכוונה דעדיין היא חלשה ולכן אם צריכה אפילו להחם מים עושים כן ע''י גוי. וכן מותר לה לקחת תרופות ואין בה גזירת שחיקת סממנים וכפי שביארנו בשיעורים הקודמים לענין חולה שאין סכנה, וברור שכל מה שעושים הוא לצרכה ולא סתם כך. וכן מבואר במשנ''ב (סימן ש''ל סקט''ו ובסימן תרי''ז סקי''ב).

מצווה לפרסם

לפיכך יש להורות לה לברך הגומל רק לאחר שעברו עליה ל' יום מיום הלידה ובתנאי שכבר מרגישה טוב ואין לה שום מיחושים מחמת הלידה, ובדיעבד אם כבר ברכה אחר ז' ימים יצאה י''ח ושוב לא תברך. ומצוה לפרסם הדבר ולבטל המנהג שמברכות בליל השמיני בברית יצחק או ביום השמיני אחר הברית.

ברכה מעזרת הנשים

אשה יכולה לברך הגומל כשהיא נמצאת בעזרת הנשים ותברך בקול כך שישמע קולה בתוך בית הכנסת, ובתנאי שיהיו שם לפחות עשרה אנשים. ואף שבכנה''ג (בהגהות ב''י) כתב שיש אומרים שאשה לא תברך כלל הגומל, כבר דחה טענה זו, דאם משום שאין זה צנוע שאשה תעמוד בפני אנשים, הרי יכולה לעמוד בעזרת הנשים ומשם לברך. וכ''כ החיד''א בברכ''י (רי''ט סק''ב). וכן עיקר.

רשות בפני עצמה

אלא שיש שפקפקו בזה משום שהעזרה היא רשות בפני עצמה ולא נחשב שנמצאת במקום שיש שם עשרה אנשים והרי לפי ההלכה צריך לעמוד בפני עשרה אנשים. ולכן חילקו בין אם העזרה יש לה מחיצה עד לתקרה לבין מחיצה קטנה העשויה לצניעות.

אחר העיון

אולם אחר העיון בס''ד מסתימת דברי גדולי האחרונים שהזכרנו לעיל משמע שהעומדת בעזרה יכולה לברך ללא כל חילוק. והסברא בזה היא, דיש לחלק בין מקום שצריך עשרה כי בי עשרה שכינתא שריא דאז כולם צריכים להיות ממש במקום אחד, לבין נד''ד. דבסימן נה (סי''ח) פסק השו''ע (לענין צירוף לעשרה) וז''ל אם קצת העשרה בבית הכנסת וקצתם בעזרה אינם מצטרפים דהעזרה נחשבת לרשות בפנ''ע ולכן אין צירוף. דלמרות שהעזרה נעשית לצניעות וכבר פסק המהריק''ש דכשיש תשעה במקום אחד והעשירי אחר הוילון שפורסין לצניעות מצטרפין, והובא בכה''ח סימן נה (ס''ק ס''ט). צריך לחלק אם המקום הוא באותה רשות רק שיש וילון לצניעות, לבין אם הוא ברשות בפני עצמו. והעזרה נחשבת לרשות בפני עצמה. ומכל מקום כל זה לצירוף עשרה דבי עשרה שריא שכינתא משא''כ בנד''ד אין זה כדי שתהיה השראת השכינה אלא ר ק צריך שיהיה מעמד חשוב, דלפרסם ההודאה במקום חשוב עדיף טפי. ולכן אמרו ותרי מינייהו רבנן וי''א עוד שנים ת''ח כלומר יחד יהיו שנים עשר, וזה לא מצאנו בשום מקום. אלא ודאי משום חשיבות באנו ולא משום שכינה ולכן גם כשעומדת בעזרה למרות שהיא רשות נפרדת יוצאת י''ח לכתיחילה. וכן המנהג הפשוט וכן עיקר.

אף לדעת השו''ע

ואף שהשו''ע כתב בסימן רי''ט (ס''ג) שצריך לברך ברכה זו בפני עשרה. אין הכוונה פנים בפנים אלא במעמד עשרה, ולכן אף שאין רואים אותה, רק שומעים אותה, יוצאת י''ח לכתחילה. וכן עיקר.

גם בעל כרחם או רק מרצונם

והנה יש לדון במקרים אלו שנכנסו לסכנה וניצלו ממנה, האם דוקא כשנכנסו לסכנה זו בעל כרחם, או אף אם נכנסו ברצונם, מכל מקום כיון שהקב''ה הציל אותם יש להם להודות ולברך הגומל. ובאמת שמסברא פשוטה יש לומר דברכת הודאה זו היא על ההצלה ומה איכפת לן מי הכניס אותם לצרה הזאת האם מדעתם או בעל כרחם. אך מאידך יש סברא בעולם לומר דכיון שלא היו חייבים להיכנס לצרה הזו הרי הם דומים לגוזל מאכל ובא לברך עליו דעליו נאמר אין זה מברך אלא מנאץ. לכאורה גם הכא מדוע הכנסת את עצמך לסכנה זו וכעת על הטרחת הקב''ה להצילך אתה בא לברך.

דוקא בצרה שבאה ע''כ

ובנדון כעין זה מצאנו להחיד''א במחב''ר (סימן רי''ט סק''א) דהביא דברי רבי אלעזר נחום בעל חזון נחום ששאל בחלום לרבי יצחק זרחיה אזולאי זצ''ל אביו של החיד''א האם אדם שנכנס לסכנה מדעתו יברך הגומל או לא. ובעצם השאלה היתה כלפי יצחק אבינו שעשה הכל מדעת כיון שרצה לעשות רצון הקב''ה, האם בירך הגומל. וכן כהן גדול ביום הכיפורים שיצא בשלום מן הקודש האם בירך הגומל. והשיב הגרי''ז אזולאי שאינו אומר הגומל, דמעולם לא תקנו הגומל אלא דוקא בצרה הבאה לאדם בע''כ ושלא מדעתו, ונעשה לו נס וניצל ממנה, על זה מברך הגומל וכגון ארבעה אלו, אבל הם שעשו כן מדעתם אינם מברכים הגומל.

דוקא לצורך פרנסה

אלא שלפי דברי המהרי''ז אזולאי יורדי הים והולכי מדברות שמברכין הגומל, צריך להעמיד שירדו והלכו לצורך פרנסה ולא היתה להם ברירה אחרת, אולם קשה מאוד להעמיד כזו מציאות שעל זה ודוקא על זה דיבר הפסוק, ואפילו רמז אין לדבר הזה. ויתרה מזו מצאנו בשטמ''ק בברכות (שם) לר' בצלאל אשכנזי ז''ל שפירש דיורדי הים מדובר שנסעו לבקש מותרות ולא שם ליבו לסכנה כי מבקש מותרות. ע''כ. הרי דאף שאין זה בע''כ. בכ''ז מברך. וקשיא.

לשם מה היתה הכניסה

וצ''ל דההסתכלות היא אם הכניסה לסכנה היתה מדעתו או בע''כ. דמי שהלך לפרנסה ואפילו למותרות מכל מקום לא רצה ליכנס לסכנה כי מצידו להמציא דרך להגיע למדינת הים גם ללא סכנה, א''כ הכניסה לסכנה היתה ע''כ.

ירידה בחבלים

אלא שלפי חילוק זה הרי שכל שבוחר ליכנס לסכנה מדעת, כגון לירד בים במקום מסוכן, זאת החוויה שלו, וכן לירד בחבלים לאיזה תהום וחייו תלויים מנגד, זה החוייה שלו וזה הוא רוצה, וכן אדם שנוסע ברחפן מע''ג הים והחוף בגובה עצום וזו החוויה שלו להרגיש פחד. וכן ישנם כאלו שעולים לגובה וקושורים אותם בחבלים וזורקים אותם בגובה עצום ומרגישים כי ליבם עוזב אותם עד שמגיעים למטה בשלום ומשלמים על זה מיטב כספם, בכה''ג לדעתו לא יברך הגומל שהרי הוא רוצה ליכנס לסכנה הזאת ועל זה שילם. וכל שחפץ בסכנה מדעתו אינו מברך הגומל.

לא איכפת לן מדוע הגיעה סכנה

אולם ר' אליעזר נחום זצ''ל השיב תשובה למהר''י אזולאי זצ''ל, וסבר דהכהן כשיצא בשלום ודאי שאמר הגומל. וכן יצחק אבינו, דכיון שהקב''ה סה''כ הציל אותו מן הסכנה ע''ז מברך. וזו הסברא הפשוטה שכתבנו לעיל, כיון שאנו מברכים על ההצלה ומה איכפת לן מדוע הגיע הסכנה.

ביאור רבי יהודה בר יקר

ובאמת נדון זה נפתח בדברי רבותינו הראשונים דמצאנו לרבי יהודה בר יקר (ברכות נד: שיטות קמאי) דביאר דארבעה צריכים להודות היינו כגון חולה שנתרפא, שהרי מחמת שזכרו מן השמים את עוונותיו היה חולה וא''כ איך נתרפא, אלא ודאי הקב''ה גומל לו חסד ולכן צריך לברך. וכן השאר עוונותיהם גרמו להם ללכת במקום סכנה. עי''ש. ולפי דבריו ברור שאם הוא הגורם לעצמו כגון יורד לים לטיול אין זה בגלל עוונותיו אלא הוא בעצמו בחר לעצמו ואין זו גזירת שמים ולכן לא יברך.

דעת הר''י מיגאש

לעומת זאת מצאנו בברכי יוסף (סימן רי''ט סק''ד) דהזכיר דעת המהר''י מיגאש דכתב למסקנא דחבוש יש לו לברך גם אם הוא חבוש לענין ממון כגון שהיה צריך לפרוע חוב או לישב בכלא, והיה מעדיף לישב בכלא מאשר לשלם. דאם לא כן נתת דבריך לשיעורים. עי''ש. וכן הבנת מו''ר עט''ר רבי עובדיה יוסף זיע''א בספרו חזו''ע ברכות (עמ' שעז) דדעת ר''י מיגאש ז''ל דיש לברך הגומל גם אם הוא גורם לעצמו את הצרה.

דעת הישכיל עבדי

מצאנו גם לשו''ת ישכיל עבדי (ח''ב ס''ז) דמי שחלה בצינים פחים ונתרפא, לא יברך הגומל משום שבגמ' בכתובות (ל.) אמרו הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שבאים בפשיעה.

להלכה

אולם למעשה אנו מברכים הגומל על חולה בין שהיה זה משום צינים פחים, ובין שהיה זה בגלל דבר אחר. וכן מצאנו לשו''ת שדה ארץ (ח''ג ס''ז) לר' אברהם מיוחס, שאף על צינים פחים שהוא גורם לעצמו צריך לברך, וסיים שכן המנהג, וכ''כ החיד''א דהמנהג לברך גם על חבוש מחמת ממון שהיה יכול להציל עצמו.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל6880466@gmail.co