הלכה שבועית: ברכת הגומל על נסיעה ברכב

ברכת הגומל על נסיעה ברכב

נושאי השיעור:

מהו השיעור המינימלי בנסיעה בדרך לתפילת הדרך • אימתי יכול להתפלל תפילת הדרך • עד אימתי יכול לברך אם לא בירך בתחילת הדרך • מה ההבנה בשיעור פרסה שרק אם עובר זמן זה יכול לברך • חיוב תפילת הדרך רק בהולכי מדברות או גם בהולכים מעיר לעיר • כיצד שייך לומר תפילת הדרך אע''פ שעובר כל הדרך בסמוך ליישובים • השוהה שיעור פרסה בשולי הכביש בדרך של נסיעה מהירה האם חייב בברכת הגומל • נוסע במשך שיעור פרסה בדרך שהיא פקוקה האם יברך לאחריה הגומל

חיוב שיעור פרסה

בשיעור הקודם עסקנו בחילוק שקיים בין אדם המהלך בדרך לבין שאר האנשים המחויבים לברך ברכת הגומל. ראינו שכל הדינים המוזכרים בגמרא ובהלכה לגבי שיעור פרסה או שיעור הזמן נאמרו אך ורק לגבי הולכי דרכים וכן לגבי הולכי מדברות שהם כהולכי דרכים. לעומת זאת בשאר מצבי הסכנה כגון אדם שהשתחרר מבית האסורים או חולה שנתרפא לא מצינו בהלכה את הגבלת השיעור של פרסה. חז"ל חילקו ברמות הסכנה ובזמנים רק כאשר מדובר בסכנת הדרך. בהמשך ננסה להבין מהו הייחוד בדרך שגרם לחילוק זה.

הימלך בקונך וצא

הגמרא במסכת ברכות (כט:) מביאה את דברי אליהו הנביא לרב יהודה אחיו של רב 'כשתצא לדרך הימלך בקונך וצא'. הגמרא מבררת מה הכוונה 'הימלך בקונך'. ומביאה הגמ' את דברי רבי יעקב בשם רב חסדא שמדובר בצורך להתפלל תפילת הדרך לפני היציאה. מיד לאחר מכן מוסיפה הגמרא את דינו של רב חסדא שכל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילה זו. ומפרטת את נוסח הברכה יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתוליכנו לשלום וכו'.

עד כמה – עד פרסה

בהמשך הסוגיה (ל.) שואלת הגמרא אימת מצלי (כלומר מתי הוא הזמן הנכון להתפלל תפילה זו). משיב רב חסדא משעה שמהלך בדרך. הגמרא ממשיכה לשאול עד כמה. עונה הגמרא עד פרסה. וכאן נחלקו המפרשים בהבנת דברי הגמ' בשאלה ובתשובה שהיא עד פרסה. רש"י בפירושו מבין ששאלת הגמרא 'עד כמה' מוסבת על סוף זמן התפילה. לשיטתו אדם יכול להתפלל תפילת הדרך כל עוד לא עבר מרחק של פרסה מתחילת הליכתו. אם עבר פרסה פג תוקף זמן התפילה והוא אינו יכול עוד להתפלל אותה בבחינת עבר זמנו בטל קרבנו. לפי רש"י אין שיעור מינימלי לאורך הדרך עצמה ואפילו בהליכה קצרה מאוד של רבע פרסה יש להתפלל אלא שזמן המצווה מוגבל עד מרחק פרסה.

אורך הדרך המינימלי

רש"י מביא גם את פירוש בעל הלכות גדולות המבין את שאלת הגמרא באופן שונה. לפי הבה"ג השאלה עד כמה, פירושה מהו אורך הדרך המינימלי המחייב תפילה. תשובת הגמרא היא שרק אדם המתכוון ללכת דרך של פרסה לפחות, מחויב להתפלל. אם הדרך קצרה מפרסה אין היא נחשבת דרך ואין צורך להתפלל עליה. לפי הבנה זו אם אדם לא הספיק להתפלל בתחילת הדרך ויש לפניו עוד מרחק רב, הוא ודאי יכול להמשיך להתפלל כל עוד נותר לו שיעור הליכה. נמצא לפנינו מחלוקת יסודית בהבנת דברי הגמרא.

תפילת הדרך וברכת הגומל

מחלוקת זו משליכה גם על דין ברכת הגומל. כפי ששנינו בגמרא ארבעה צריכים להודות וביניהם הולכי דרכים משום שהם מוגדרים כמי שהיו בסכנת חיים. השולחן ערוך מחבר בין שני הדינים הללו. השו''ע בסימן ק"י עוסק בתפילת הדרך שנאמרת לפני היציאה או במהלכה והשו''ע בסימן רי"ט עוסק בברכת הגומל שנאמרת לאחר החזרה. אם נשווה בין הדינים הרי שלפי רש"י כיוון שגם הליכה קצרה ביותר מוגדרת כסכנה המחייבת תפילה ממילא אדם יתחייב בברכת הגומל כשיחזור גם מהליכה קצרה זו. לעומת זאת לפי הבה"ג רק הליכה בשיעור של פרסה ומעלה נחשבת כדרך וכסכנה ורק עליה מברכים תפילת הדרך והגומל.

מברך כשיוצא לדרך

לפי שתי השיטות ברור שאי אפשר לברך את תפילת הדרך בעוד האדם יושב בביתו שהרי נפסק בהדיא משעה שמהלך בדרך. ברגע שהאדם יצא מביתו והתחיל ללכת אפילו אם הוא עדיין נמצא בתוך תחומי העיר או ברכבו בתוך העיר הוא כבר נחשב כמי שהחזיק בדרך. ומסברא נראה דהטעם לכך הוא שחז"ל לא רצו לתקן ברכה על מחשבה בלבד שהרי אדם יכול לחשוב לצאת ולבסוף לבטל את תוכניתו. ברגע שהוא התחיל ללכת בפועל המחשבה יצאה אל הפועל וניתן לברך. דבר זה מובא גם בספר ברכת ה' ובפוסקים נוספים שעיקר הוא רק שלא יברך בתוך ביתו.

דומה לדין פורים

כדי לסבר את האוזן ניתן למצוא רעיון דומה בדיני פורים שלמדנו לגבי אדם שעובר מעיר שאינה מוקפת חומה לכרך מוקף חומה או להיפך. בהלכה נפסק שאם אדם נמצא בעיר בלילה אף על פי שאין זה עדיין זמן החיוב המוחלט התלוי בעלות השחר אם דעתו להישאר שם עד עלות השחר הוא כבר קורא כבני העיר. כיוון שהוא כבר הגיע למקום ועשה מעשה אין אנו חוששים שמא יתחרט ויחזור. לעומת זאת אדם הנמצא בירושלים בליל י"ד ורק מתכנן לנסוע לבני ברק במהלך הליכה כדי להיות שם בעלות השחר אינו יכול לקרוא כבני בני ברק כל עוד הוא בירושלים. למרות שבשני המקרים חל החיוב בעלות השחר יש הבדל עצום, הראשון כבר עשה מעשה ונמצא במקום, ואילו השני עדיין נמצא בביתו ורק מחזיק במחשבה לעתיד.

טרם יצא לדרך

אותו היסוד בדיוק תקף גם לגבי תפילת הדרך, אדם שעדיין יושב בביתו טרם יצא לדרך, ולא הגיע למצב של הולך דרך, ולכן אינו יכול לברך את תפילת הדרך. ברגע שהוא יוצא מביתו ומחזיק בדרך – אפילו אם הוא עדיין נוסע או הולך בתוך תחומי העיר – כיוון שכבר התחיל בפועל את תהליך ההליכה, הוא יכול לברך. זהו פשט דברי הגמרא "משעה שמהלך בדרך", שהכוונה היא שיש לברך דווקא כאשר נמצאים בתוך תהליך היציאה, ולא לפני כן בבית.

מחלוקת רש''י והבה''ג

כעת נחזור לענייננו לגבי שיעור פרסה. כפי שביארנו, קיימת מחלוקת יסודית בין רש"י לבין בעל הלכות גדולות (הבה"ג) בהבנת דין זה: לפי רש"י, שיעור פרסה מציין את הזמן המקסימלי שבו ניתן עדיין להתפלל את תפילת הדרך, ואילו לפי הבה"ג, שיעור זה מציין את מרחק המינימום של הדרך שצריך לעבור כדי להתחייב בתפילה מלכתחילה. חילוק זה משמעותי מאוד להבנת הדין.

מדוע דוקא שיעור פרסה

לאור זאת יש לעיין כיצד הדברים מסתדרים עם דין ברכת הגומל בהולכי דרכים. הגמרא אומרת שכל הולכי הדרכים מחויבים להודות משום שהם שרויים במצב של סכנה. אם מדובר בסכנת חיים, עולה השאלה מדוע דווקא בדרך נקבע שיעור של פרסה, הרי סכנה יכולה להתרחש גם במרחק קצר יותר. מדוע בשאר הסכנות, כגון חולה או חבוש בבית האסורים, לא קבעו חז"ל שיעור מרחק או זמן, ואילו בדרך הגבילו את החיוב לשיעור פרסה.

הראשונים חלקו על רש''י

כמעט כל הראשונים תמהו על רש''י מפני מה אם לא בירך בתחילת הדרך עד שכבר עבר פרסה, שוב לא יברך, אמנם עשה שלא כהוגן כי היה עליו לברך כבר מתחילה, אך מדוע מכאן ואילך לא יברך, וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום, אם עשה שלא כהוגן ולא בירך בתחילת דרכו, גם לא יברך בהמשך דרכו. ולכן כולם סברו כדעת הבה''ג.

ביאור המאירי

אולם המאירי ביאר דברי רש''י, דכיון שתפילת הדרך היא כעין התייעצות עם הבורא, לפיכך כל זמן שנמצא עוד בתחילת דרכו שייך לומר לו תתייעץ עם המלך, אבל לאחר שכבר הרחיק לכת ובעצם עשה מעשה עפ''י דעתו ורק על פי דעתו, מה לך וכעת להתייעץ אין זה אלא זלזול במלך. ולכן כל שעבר פרסה ולא בירך סבר רש''י דשוב לא יוכל לומר תפילת הדרך.

הגדרה של יציאה מהעיר

לפיכך, יש להבין את עניין הפרסה באופן אחר. שיעור פרסה נחשב לשיעור חשוב המגדיר יציאה מוחלטת מהעיר. כל עוד האדם נמצא בתוך הטווח הזה, הוא עדיין נחשב קרוב לעיר. רק לאחר שעבר מרחק של פרסה, הוא מוגדר כמי שהתרחק מהעיר ונכנס אל מקום הסכנה. הבנה זו מתאימה גם לשיטת הבה"ג (בעל הלכות גדולות), לפיה כל זמן שהאדם בתוך שיעור פרסה הוא עדיין נחשב בסביבה הקרובה לעיר, והסכנה הממשית של הדרך מתחילה רק לאחר מכן. זו הסיבה שכל הראשונים פסקו הלכה כדעת הבה"ג ודחו את שיטת רש"י, והבינו ששיעור "עד פרסה" עוסק במרחק ההליכה המינימלי המחייב ברכה. בעניין זה מביא הטור מחלוקת מפורשת בין מנהג ספרד למנהג אשכנז.

כל הדרכים בחזקת סכנה

כאשר אדם יוצא אל מחוץ לעיר, קיימות מספר דרגות של סכנה. בתוך העיר עצמה הסכנה אינה שכיחה, ולכן לכולי עלמא אין מברכים שם תפילת הדרך. אולם מחוץ לעיר, הירושלמי אומר שכל הדרכים בחזקת סכנה. על פי יסוד זה נהגו בספרד שכל היוצא אל מחוץ לעיר מברך, אף על פי שאינו הולך ממדינה למדינה דרך מדבר, כיוון שהוא כבר יצא מהעיר הראשונה ועדיין לא הגיע לעיר הבאה.

חיוב רק בהולכי מדברות

לעומת זאת, בשולחן ערוך מובא שבאשכנז ובצרפת נהגו שלא לברך כאשר הולכים מעיר לעיר, משום שלשיטתם לא חייבו חז"ל בתפילה זו אלא בהולכי מדברות בלבד. החילוק הוא שבדרכים רגילות מחוץ לעיר הסכנה אמנם קיימת, אך במדבר הסכנה שכיחה וידועה בהרבה בגלל חיות רעות וליסטים. במקום שבו הנזק שכיח, כגון במדבר, לכולי עלמא יש לברך.

פסק השו''ע

השולחן ערוך (בסימן רי"ט סעיף ז) פוסק כדעת מנהג ספרד, שיש לברך גם בהליכה מעיר לעיר מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. עם זאת, הוא מדגיש שבדרך הקצרה מפרסה אין לברך, ודין זה נלמד ישירות מדיני תפילת הדרך. אולם, אם מדובר במקום המוחזק ומפורסם בסכנה גדולה ביותר – כגון כבישים ומקומות שיש בהם סכנה ביטחונית ברורה או חיות רעות – אזי מברכים אפילו על דרך הקצרה מפרסה. נמצאנו למדים שהגדרת השיעור תלויה באופן ישיר ברמת הסיכון של הדרך. מובן שאדם המהלך במדבר, שם הסכנה ודאית ושכיחה, מחויב בברכה בכל מקרה, וכך גם הדין בתוך העיר אם מדובר באזורים או בצמתים מסוכנים הדומים למדבר ברמת הסיכון שלהם. בדין זה אין מחלוקת בין אשכנז לספרד.

הנהגת המהר''ם מרוטנבורג

בעניין תפילת הדרך, מביא השולחן ערוך (בסימן ק"י) את הנהגתו של המהר"ם מרוטנבורג, שהיה נוהג לומר את תפילת הדרך בבוקר מיד לאחר ברכת "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל", כדי לסמוך אותה לברכה זו וליצור רצף של ברכות הסמוכות לחברתן. בהמשך פוסק השולחן ערוך שיש לומר את התפילה רק לאחר שהחזיק בדרך, ואין לחתום בה בשם ומלכות אלא אם כן יש לו לילך מרחק של פרסה. בדרך הקצרה מפרסה, יכול האדם לומר את הנוסח אך ללא חתימה בשם ("ברוך אתה ה' שומע תפילה").

הזמן לתפילת הדרך

עוד נפסק בשו''ע, שאם אדם שכח לומר את התפילה בתחילת הדרך, הוא יכול לאומרה כל עוד הוא מהלך בדרך, ובלבד שלא הגיע לטווח של פרסה סמוך לעיר שבה הוא מתכנן ללון. מאותו שלב ואילך, הוא רשאי לאומרה ללא ברכה בלבד. פסק זה מוכיח שוב כדעת הראשונים שחלקו על רש"י: התפילה אינה מוגבלת רק לפרסה הראשונה, אלא שצריך לשים לב שנותר עדיין שיעור הליכה של פרסה לפני היעד. אם כבר הגיע סמוך לעיר, אין עוד טעם לברך את ברכת הדרך, בשונה מברכת הגומל שנאמרת דווקא לאחר שההליכה והסכנה הסתיימו.

מדוע לא חייבו שני פרסאות

מכלל הדברים הללו עולה לכאורה ששיעור פרסה נחשב למרחק הבטוח שמעבר לו מתחילה הסכנה. וכן מצאנו לרא''ש בברכות (פ''ד סי''ח) דביאר לדעת הבה''ג דפחות מפרסה אינו מברך משום שאין בזה סכנה. אולם כאן מתעוררת קושיה חזקה על דברי השולחן ערוך והפוסקים: אם אדם מברך רק כאשר יש לו לילך פרסה מעיר לעיר, כיצד יתכן הדבר במרחק של פרסה אחת בלבד. הרי אם המרחק הכולל בין שתי הערים הוא פרסה, ברגע שהאדם עובר את מחצית הדרך או שלושת רבעי הפרסה, הוא כבר נמצא במרחק קצר ביותר מהעיר הבאה. נמצא שבשום שלב של הדרך הוא לא היה מרוחק פרסה שלמה מעיר כלשהי, שכן ככל שהוא מתרחק מעיר המוצא הוא מתקרב לעיר היעד. כדי שיווצר מצב שבו האדם נמצא במקום סכנה המרוחק פרסה מכל יישוב, היה עלינו להצריך מרחק מינימלי של שתי פרסאות לפחות בין הערים. אולם קביעה כזו לא נזכרה באף מקום בפוסקים, והמדד היחיד שנקבע הוא פשטות המרחק שהאדם מתכוון ללכת. ויש להבין מדוע מסתכלים רק על המרחק הכללי שהאדם עובר, מבלי להתחשב בקירבה לעיר היעד שמלפניו.

בסמוך לעיר אין חיות וליסטים

אכן, יש מקום לסברא האומרת ששיעור פרסה נועד להבטיח ריחוק מהעיר, מתוך הנחה שבסמוך לעיר אין חיות רעות או ליסטים הפוחדים להתקרב למקום מיושב, והסכנה מתחילה רק במקום מבודד לחלוטין כמו במדבר. אך כאמור, סברא זו אינה מסתדרת עם המציאות ההלכתית, שהרי אם האדם מתקרב לעיר היעד ונמצא בתוך טווח הפרסה שלה, שוב היה עלינו לומר שהסכנה חלפה ואין לו לברך. מדוע אם כן לא חילקו חז"ל בדין זה.

פרסה שיעור דרך או זמן

גם מצאנו מחלוקת באחרונים לפי מה מודדים כיום שיעור פרסה אם אדם נוסע ברכב ולא הולך ברכב ולא הולך ברגל. האם מודדים לפי מרחק, כלומר כל שעבר שיעור פרסה שהוא כארבעה ק''מ כבר אפשר לברך וזהו שיעור של כמה דקות. או נקבע השיעור לפי זמן, והזמן הוא שעה וחומש כלומר שבעים ושתים דקות. עיין בשו''ת יביע אומר (ח''א סי''ג) דדן בזה באריכות והכרעת האחרונים משום סב''ל שהקובע הוא שיעור זמן ולא כמה מרחק עבר. ולכאורה אם אחר שיעור פרסה מתחילה הסכנה ולכן מברך הגומל וגם אומר תפילת הדרך. מדוע בכלל יש צד לחשוב שהזמן קובע.

חידוש ביסוד הדברים

אולם אחר העיון בס''ד צריך לומר דיסוד הדברים הוא שכל אדם שיוצא מן העיר אף שלא הרחיק לכת מיד נכנס למקום סכנה, דמחוץ לעיר קיים חשש לחיות רעות ולליסיטים. ומה שאמרו עד פרסה אם הולך יש לו לברך ופחות מזה אין לו לברך, לא מפני שבפחות מזה אין סכנה, אלא שבפחות מזה נמצא שלא שהה שיעור ארוך בסכנה.

מקור הדברים

מקור לדבר זה מצאנו בספר אבודרהם (עמוד שמח) שביאר בעניין תפילת הדרך שההלכה כדעת הבה''ג שאם יוצא לדרך שיעור של פרסה, יש שלו לומר תפילת הדרך, דעל פחות מזה ליכא סכנה. ומשמע דכלל אין סכנה והסכנה מתחילה משיעור פרסה ואילך. אולם הוא עצמו (בעמוד שמא) כתב לשאול מדוע העובר תחת קיר נטוי לא יברך הגומל מאי שנא מהולכי דרכים. ותירץ דהולכי דרכים יש לו שיעור הליכה של פרסה ולכן מברך, משא''כ העובר תחת קיר נטוי עובר אותו מהר. עי''ש. ולכאורה מה קשור זה לזה. אלא ודאי כפי שביארנו דמה שאמר שיעור פרסה דפחות מזה אין סכנה, לא הכוונה שאין כלל סכנה אלא לא היה בסכנה הרבה זמן. משא''כ אם היה שיעור פרסה בסכנה מברך. משא''כ בעובר תחת קיר נטוי הואיל ועובר אותו במרוצה הרי לא שהה שיעור זמן ארוך בסכנה. וצריך לומר ששיעור זמן זה נותן סיכוי יותר להיפגע ולכן מברך תפילת הדרך וגם בחזרתו מברך הגומל.

ביאור דברי השו''ע

לפי''ז ניתן להבין כיצד השו''ע כתב שכל שהולך פרסה מברך ולא ביאר לנו אם המרחק בין ב' הערים היה בדיוק פרסה או ב' פרסאות ומשהו. דבאמת כל שיצא מחוץ לעיר כבר הוא במקום סכנה ואם הלך פרסה עד שהגיע לעיר למרות שחלק מן הזמן היה סמוך לעיר, מכל מקום הרי היה במקום סכנה שיעור של פרסה, ומברך.

ישוב על הביאור הלכה

הביאור הלכה (סו''ס ק''י) מקשה שאלה עצומה, דכיום מי שהולך בדרך תמיד יהיה בתוך שיעור פרסה לאחד היישובים, וא''כ נמצא שלא נסע שיעור פרסה ללא שיהיה תוך פרסה לאחד הערים וא''כ הרי לא עבר שיעור פרסה במקום סכנה וכיצד מברך. וכן הנוסע בארץ לצפון, בדרך כלל בדרכו עובר במרחק של תוך פרסה מהיישובים הסמוכים וכיון שאין שיעור פרסה ללא שיהיה קרוב לאחד הערים א''כ גם לא יברך הגומל בנסיעה לצפון. עי''ש בבאה''ל. אולם לפי מה שביארנו לא קשה מידי דאמנם יש סכנה כבר ביציאה מהעיר אף שהוא תוך לישוב אחר וכיון ששהה שיעור פרסה בסכנה זאת צריך לברך. ומה שכתב הרא''ש שבפחות משיעור פרסה אין סכנה, כוונתו אין סכנה כ''כ גדולה, אבל ודאי שיש סכנה.

היוצא מחוץ לעיר ולא התרחק

ולפי האמור היוצא מחוץ לעיר ונשאר בשולי הדרך מקום שמסוכן לעמוד שם, אם עמד שם שיעור של פרסה דהיינו שבעים ושתיים דקות אף שלא הרחיק דרך של פרסה דהיינו כארבע ק''מ, מכל מקום יש לו לברך הגומל כיון שעמד במקום הסכנה זמן של הליכת פרסה כלומר עמד במקום הסכנה שיעור של שבעים ושתים דקות.

הבדל בין הולכי דרכים לשאר סכנות

וצריך לומר שהשוני שיש בין שאר הסכנות כגון יורדי הים וחבוש לבין הולכי דרכים שצריך שם שיעור, כנראה מפני שהסכנה ביורדי הים ובחבוש סכנה יותר גדולה ולכן לא צריך שיעור של זמן להיות בסכנה, דומיא דמקומות ששכיח הסכנה דאף פחות מפרסה מברך.

דין כשיש פקקים

לפי האמור אדם שנסע כמה שעות מחוץ לעיר עד שהגיע ליעדו, אך כל הדרך היו פקקים כך שלא נסע במהירות גבוהה וגם שאר הרכבים לא נסעו במהירות גבוהה, אין לו לברך הגומל וגם אין לו לומר תפילת הדרך, כי המקום סכנה שיש בדרכים זה בגלל מהירות הנסיעה וכאן שלא נסע אלא במהירות כנוסע בעיר, ממילא אין זה נחשב לסכנה ואין לברך. ואף שקטעים מסוימים נסע מהר, מכל מקום לא נסע שיעור פרסה במהירות ולכן לא יברך.

סיום

בכך אנו מסיימים את הדין בעניין תפילת הדרך וברכת הגומל של הולכי דרכים. בשיעור הבא בעזרת השם נעבור לעסוק בשאר האנשים המחויבים להודות – חולה שנתרפא וחבוש שיצא מבית האסורים – ונבחן את פרטי דיניהם ואת נקודות הדמיון והשוני בינם לבין הולכי דרכים. יהי רצון שנזכה תמיד להודות לקדוש ברוך הוא על כל הטובות והחסדים שהוא גומל עמנו בכל עת ובכל שעה.

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל6880466@gmail.co