עמית סגל: חיזבאללה דורש הפסקת אש כוללת בכל דרום לבנון - ולא מסתפק בכך שצה"ל לא יתקוף בדאחייה
יחזקאלי חושף את המשחק האיראני: האיום היה על ישראל, המסר לטראמפ
צבי יחזקאלי טוען כי איראן הצליחה להפוך את איום ההסלמה מול ישראל לכלי לחץ על הבית הלבן, במטרה לעצור את הפעולה נגד חיזבאללה בלבנון
המראות מטוסי חיל האוויר לתקיפות באיראן צילום: דובר צה"ל
הפרשן לענייני ערבים, צבי יחזקאלי, ניתח את הפסקת האש בלבנון, וטען כי מאחורי עצירת הפעולה הישראלית עומד מהלך איראני מחושב, שנועד להציב בפני נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מחיר אזורי כבד. לדבריו, האיראנים הצליחו להפוך את הלחץ הצבאי על חיזבאללה למשוואה רחבה יותר, שבה האיום הופנה אמנם כלפי ישראל, אך המסר האמיתי יועד לבית הלבן.
לדברי יחזקאלי, איראן איימה לתקוף את ישראל, להרחיב את העימות בין ישראל לחיזבאללה לעימות מול הציר השיעי כולו, להקפיא את השיחות עם ארצות הברית, ואף לאיים על נתיבי שיט אסטרטגיים. השאלה אם טהרן באמת הייתה מממשת את כל האיומים הללו נותרה פתוחה, אך מבחינתה, ייתכן שגם לא היה צורך בכך. עצם האיום הספיק כדי להעלות את מחיר המשך הפעולה הישראלית בלבנון.
על פי הניתוח של יחזקאלי, ההיגיון האיראני היה ברור: כל תגובה ישירה נגד ישראל הייתה עלולה להוביל למלחמה כוללת, ודווקא משום כך האיום הפך לכלי לחץ יעיל. טהרן ביקשה לומר לטראמפ כי אם הוא אינו רוצה לראות את לבנון, תימן, עיראק ונתיבי השיט נכנסים לאותה מערכה, עליו לרסן את ישראל ולעצור את ההתרחבות הצבאית מול חיזבאללה.
ברקע הדברים עומדת המצוקה החריפה של חיזבאללה בלבנון. הארגון, שבמשך שנים נשען על דימוי של כוח מרתיע ועל אחיזה עמוקה בדרום לבנון ובדאחייה, מצא את עצמו מול לחץ ישראלי הולך וגובר. הפעולה הקרקעית של צה"ל התרחבה, ישראל אותתה כי גם הדאחייה בביירות עשויה להפוך ליעד תקיפה, ואלפי תושבים נמלטו מאזורים שהפכו למוקדי איום.
הלחץ על חיזבאללה אינו רק צבאי. בלבנון, שגם כך מתמודדת עם משבר כלכלי וחברתי עמוק, כל גל חדש של עקורים מייצר עומס נוסף על המדינה, על הקהילות המקומיות ועל המערכת הפוליטית הרעועה. כאשר אלפים נוספים מצטרפים למאות אלפים שכבר חיים במציאות של עקירה, הפגיעה בחיזבאללה אינה נמדדת רק במספר המחבלים שחוסלו, אלא גם בשחיקה של סביבת התמיכה האזרחית שלו.
כאן, לפי יחזקאלי, נכנסה איראן לתמונה. חיזבאללה, במצבו הנוכחי, לא יכול היה להרשות לעצמו להישאר לבד מול לחץ ישראלי מתמשך, בוודאי כאשר הדאחייה נכנסת שוב למשוואת האיום. לכן, לדבריו, הארגון "ביקש עזרה מחבר", והאיראנים הגיעו עם איום רחב יותר, שהפך את הסיפור מלבנוני לאזורי.
המשמעות היא שאיראן לא הייתה חייבת לירות כדי להשיג את מטרתה. היא הייתה צריכה לשכנע את וושינגטון שהמשך הפעולה הישראלית בלבנון עלול לפתוח חזית רחבה יותר, לפגוע במגעים המדיניים, לאיים על נתיבי השיט, ולייצר התלקחות שקשה לשלוט בה. במצב כזה, הלחץ על ישראל כבר לא הגיע רק מביירות או מטהרן, אלא גם מוושינגטון.
לכן, בעיני יחזקאלי, הפסקת האש אינה רק עצירה נקודתית של העימות. היא שיעור בדרך שבה איראן מפעילה כוח גם בלי להפעיל אותו בפועל: מזהה רגע של חולשה אצל שלוחה מרכזית שלה, מרחיבה את הזירה, מעלה את מחיר ההסלמה, ומאלצת את ארצות הברית להיכנס בין ישראל לבין היעד הצבאי שלה.
הניצחון האיראני, לפי הניתוח הזה, לא התרחש בשדה הקרב. הוא התרחש בעצם היכולת להפוך לחץ ישראלי על חיזבאללה ללחץ אמריקני על ישראל, ולקבוע הפסקת אש מעל הראש של רוב השחקנים המקומיים.
