הממשלה תאשר ביום א': המוזיאון העתיק על שם רוקפלר בירושלים ייקרא על שם הנשיא טראמפ
פרשת שלח תשפ"ו, תערוכות יין
מדור שבועי מרתק באדיבות מומחה היינות שרגא גבהרד | והשבוע: מעמדו של היין, קודש, חול ומה שביניהם
תערוכת יין צילום: שרגא גבהרד
פרשת שלח תשפ"ו, תערוכות יין
כבר פעמים רבות הוזכר בפינה שלנו כאן שיין הוא קדוש, הוא נועד לנסכים על המזבח, וה' מאשר לנו להשתמש בו גם לצרכי היום יום, אבל זאת בתנאי שנזכור את מעמדו האמיתי של יין. על כן לגוי מותר לטפל בכל דברי המאכל שלנו, אבל לא ביין. בגלל שיין אינו שייך למחלקה שלנו, אלא מותר לנו להוריד אותו אל שלחן הסעודה שלנו. כמובן בסעודות מצווה. גם ביום חול סעודה שמתובלת בדברי תורה, יראת שמים, חסידות, מוסר, השקפה, זו סעודת מצווה לכל דבר.
השבוע נוכל לגלות מעט את חשיבותו של היין בפרשת השבוע. מיד אחר הפרשה העגומה של המרגלים ועונשם כותבת התורה את דינם של קרבנות נדבה של בני ישראל. זו הבעה סליחה מובהקת.
על כל פנים יש קרבן עולה ויש קרבן שלמים. אפשר להביא אותו מהבקר או מהצאן. לכל אחד מהקרבנות הללו נספח גם יין, שאותו מנסכים על המזבח, לא על אש המערכה אלא במקום נפרד לזילוף, כדי שיחלחל את יסוד המזבח ומשם אל התהום, ויביא שם ברכה למי התהום, לצמחייה ולכל שאר הברכות. את הזילוף הזה מתארת התורה כריח ניחוח לה'. זה מובן לנו, מפני שליין אכן יש ריח ניחוח, ובימי קדם היו העשירים נוהגים לזלף יין על קרקע הבית כדי להעניק אווירה, כגון לכבוד שבת וכדומה (ערובין פח/א. פסחים כ/ב. סוכה מ/ב). כל שכן שמתאים לעשות כן בחצר בית המקדש על גבי המזבח. ריח ניחוח זה של הנסכים מופיע שם בפרשה ארבע פעמים. בשלוש הפעמים האחרונות נוספה עוד מילה: "אשה ריח ניחוח" (במדבר טו/י, יג, יד).
המילה "אשה ריח ניחוח" מופיעה בתורה יותר מעשר פעמים נוספות, אך בכל מקום הכוונה לבשר הקרבנות והחלבים שעולה ונשרף על המזבח, כי אשה הכוונה מה שעולה באש. אבל בפרשה שלנו אנו מוצאים את האשה על היין, ואותו הרי לא מזלפים על עצי המערכה. היין לא נפגש עם האש, ובכל זאת הוא "אשה ריח ניחוח". מדוע? בגלל הרצון הכנה של מקריב הקרבן. הוא מביא אותו לבית המקדש, והכהנים יעשו בו מה שהם יודעים. לגביו זה נחשב שהיין עולה השמיימה בלהב המזבח.
דוגמה לדבר היא מה שחז"ל אומרים: "אפרו של יצחק אבינו צבור על גבי המזבח ומלמד על עם ישראל זכות" (זבחים סב/א), למרות שיצחק לא הוקרב כלל, אלא אברהם הקריב איל במקום את יצחק. אבל על המזבח אין את האפר של האיל אלא של יצחק שהסכים בלב שלם להיות קרבן. הנה דוגמה נוספת: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח בזמן הזה ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא/א). שם היין לא נשפך מהצד אל התהום, אלא הוא נמזג לתוך גופם של לומדי התורה, הופך להיות אנרגיה של לימוד התורה המשולה לאש (דברים לג/ב).
כל זה ועוד מוכיח על מעמדו המיוחד של היין. צריך לזכור שבימי קדם היין היה המשקה הבסיסי. כל ליטר יין עירבבו עם ארבעה או חמישה ליטר מים ויצא משקה עם שלושה אחוזי כהל. עשו זאת בגלל תולעי מים ושאר בעלי חיים שמתרבים בתוך בורות מים עומדים, בפרט בימי הקיץ.
לחם, שמן, בשר ויין זה הוא המזון הבסיסי. ארבעת אלה הם גם המרכיבים של הקרבנות, וכאן אנו מגלים שהיין נמצא באותה מחלקה של כל אלה העולים על המזבח.
לאחרונה השתתפתי בכמה תערוכות של יינות חדשים שהגיחו מארבע כנפות תבל, ומרוב עצים כבר לא רואים את היער.
בשבוע שעבר, חברת "טמפו" הציגה את ליין ייבוא היינות החדשים שלה, אוסף מרשים שמגיע מצרפת, איטליה, הונגריה, פורטוגל וניו זילנד.
לצד היינות הבינלאומיים, חשוב לזכור שטמפו היא גם הבית של כמה מהיקבים המשמעותיים בישראל: ברקן, להט ופלדשטיין. כל אחד מהם מביא סגנון ייחודי ושפה ייננית אחרת, וכשכולם עומדים יחד תחת אותה מטרייה זה יוצר תמונה רחבה ומכובדת של עולם היין המקומי והעולמי כאחד.
היה שם הכול: אלגנטיות צרפתית, מינרליות איטלקית, עומק הונגרי, חמימות פורטוגלית ורעננות ניו זילנדית. זו הייתה תזכורת חזקה לכך שהעולם גדול, היין מגוון, ושאנחנו רק צריכים לבחור לאן אנחנו רוצים שהכוס תיקח אותנו.
ועל כן אני מתלבט מה להציע, ואני חושב שדווקא למזג האוויר אני אתן את זכות הדיבור. משבוע זה מתחילים להרגיש את הקיץ באמת. כבר כתבתי הרבה פעמים שיין לבן יבש קר, בערב קיצי חמים במרפסת, זה ממש כמו כפפה ליד. ואחרי טעימות כמו אלו של טמפו הכפפה הזו אפילו מרופדת בקטיפה.
יש, ברוך ה', הרבה הצעות. אבל לפני כן צריכה לבוא אזהרה: אחוזי הכהל ביין האלה הם כמו בכל יין אולי קצת פחות, אך זה בכלל לא מורגש. חושבים ששותים מים קרים ונעימים, אתה מרשה לעצמך לקחת עוד כוס ועוד כוס, ולפתע אתה לא מבין למה קשה לך לקום מהכיסא. היום לא פורים נא לשתות במתינות, עם ביקורת ואחריות.
ואם כבר דיברנו על קיץ, מרפסות וערבים חמימים, זה בדיוק הזמן לשני יינות שבלטו במיוחד באירוע של טמפו ובטעימות האחרונות שלי אחד אדום קליל ומפתיע, ואחד לבן רענן ומלא אופי.
הראשון, אדום קליל וטוב, הוא פינו נואר שמגיע מבורגון, מהכפר מרקורי. זהו פינו נואר שמצליח לשמור על כל האלגנטיות של בורגון דובדבן אדום, מעט אדמה רטובה וגוף קליל ונעים. זה מסוג היינות שאפשר לשתות גם בקיץ בלי להרגיש כבדים. כוס אחת זורמת לשנייה, והחיוך מגיע לפני שאתה שם לב.
השני, לבן מצוין, הוא סוביניון בלאן מיקב שיפ דרימס, שנמצא במלבורו שבדרום ניו זילנד. זהו יין שמביא איתו את כל הרוח הדרומית: רעננות חדה, ארומות מצויונות, חמיצות ופרי טרופי נקי. על התווית יש ציור של מלא כבשים. לא סתם גימיק, זה בדיוק הנוף שנשקף מהכרם, עדרים של כבשים שרועים סביב הגפנים, חלק בלתי נפרד מהטרואר ומהסיפור של היין. אתה פותח את הבקבוק ומרגיש כאילו אתה עומד שם, על הגבעות הירוקות של מלבורו.
שני היינות האלה משתלבים נהדר עם האווירה של תחילת הקיץ: קלילים, נעימים, לא מחייבים, אבל עם הרבה אופי. רק לזכור כמו שכבר כתבתי שהאלכוהול בהם לא מורגש, וזה בדיוק מה שהופך אותם למסוכנים. לשתות במתינות, עם ביקורת ואחריות.
לחיים ושבת שלום
שרגא גבהרד – יועץ בתחום הכשרותי והמקצועי ביין, סדנאות יין וסיורי יקבים: 052-6176201
http://kosher-wine.co.il
