מפגש מרטיט במונסי: האב השכול חיבק בדמעות את הנהג הפוגע

בשבוע שעבר התעטפה העיר מונסי שבארה"ב באבל כבד ובמספד קורע לב, עם פטירתה הטראגית והפתאומית של הילדה שיינדל הרצברג ע"ה, בת 8 בלבד בפטירתה. שיינדל ע"ה נהרגה בתאונת דרכים קשה ומחרידה בפרוור פומונה בניו יורק, סמוך ונראה לעיר מונסי, בעת שרכבה לתומה על אופניים בקרבת ביתה.

השבר הגדול והנורא הכה בהלם מוחלט את כל השכנים והמכרים, בפרט נוכח העובדה המצערת כי הנהג הפוגע באסון הוא שכן המתגורר באותה השכונה ממש, דבר שהעצים את תחושת הכאב והמועקה השוררת באזור.

במהלך ימי השבעה הגיע לפקוד את בית האבלים המשפיע הנודע, הגאון הצדיק רבי בנימין אייזנברגר, מרא דאתרא דקהל 'היכל התפילה' בבורו פארק. לאחר הביקור המרעיש, מתוך סערת רגשות עצומה, העלה המשפיע על הכתב מכתב הספד והתעוררות מצמרר וחסר תקדים, אותו ביקשו בני המשפחה השכולה להפיץ ברבים לעילוי נשמתה הטהורה של הילדה שיינדל ע"ה בת יבדלחט"א ר' חיים יהודה לייב.

זירת התאונה | rockland daily

'בחדרי חרדים' מגיש את מכתבו המלא והמרטיט של המשפיע ככתבו וכלשונו:

ראיתי השבוע מחזה שאני מאמין שהביא לקדוש ברוך הוא את אחד מרגעי הנחת הגדולים ביותר מאומתו הקדושה, עם ישראל. כאשר בני היקר ארי ביקש ממני לבוא לפומונה לדקות ספורות בלבד, לא העליתי על דעתי כי עומד אני לחזות במשהו כה מרגש, עד שאבלה את שארית הלילה בחיפוש אחר מילים ראויות כדי לתארו.

אנו אומה שכאשר היא מנוסה, ומנוסה קשות, היא מתעלה מעבר לכל חוקי הטבע האנושי. אנו קשורים בשרשרת שהיא הרבה מעבר לטבע: "בנים אתם לה' אלוקיכם". אנו בניו, ואמש האמת הזו לא הייתה רק פסוק חקוק על דף; היא הייתה חיה ונושמת, בוכה ומחבקת לנגד עיניי.

אכן, יש לנו חולשות, ולעיתים מוצאים אנו אנשים הנוטרים טינה. אך אין זה מהותנו. בעמקי נשמתנו, בשורש הפנימי והעצמי ביותר, אנו מהות אחת, וכאשר דוחקים ומצרים לנו, אנו אוהבים זה את זה באהבה עזה, החזקה מכל תלאות העולם הזה.

שיינדל בת חיים יהודה לייב נלקחה מאיתנו בצורה טראגית ופתאומית, ברגע אחד שריסק עולמות והותיר חלל עמוק שמילים אינן יכולות להתחיל למלא. האובדן, הצער וההלם רק מתחילים לחלחל, ואולי לעולם לא ישובו הדברים לקדמותם עבור משפחת הרצברג, עבור משפחת הנהג הפוגע, ועבור כל מי שאהב את הילדה הזו.

ומעבר לעצם השבר, היה בטרגדיה הזו ממד נוסף, ממד שכולם מודעים אליו, ממד כואב ובלתי נסבל כמעט, שיכול היה, במושגים אנושיים גרידא, להוביל חלילה למדרון נורא ולתוספת מכאוב על מכאוב. אך לא זאת חזו עיניי.

פסענו ברחוב המוביל לבית משפחת הרצברג, ובדרכנו חלפנו על פני זירת האסון הנורא. עברנו שם בחרדה עמוקה, בלב כבד ובמועקה שאין לה מילים, באותו שקט מוחלט היורד עליך כשאתה ניצב בתווך שבין האנושי לאלוקי, כשההבנה מחלחלת שכאן אירע דבר שאינו בר-תיקון, מאורע ששינה לעד את נופו של הרחוב השקט ואת חייהם של אנשים כה מיוחדים. צעדנו לאטנו ובמורא, כאילו הייתה האדמה הזו קדושה ושבורה כאחד.

ולאחר הליכה ממושכת, שהרגישה כנצח, הגענו אל הפתח. הייתה זו אותה דלת יפה, פתוחה וחמימה של בית יהודי המייצגת את כל אשר תורה וחסד מייצגים; הדלת שקיבלה תמיד פני כל אדם במאור פנים ובחמימות, מתוך תחושה שבתוך הכתלים הללו שורה השכינה. נקשנו ברטט, והדלת נפתחה.

נכנסנו חרישית אל המבואה, ומשם אל המטבח, הלב הפועם של הבית. לא היה זה מטבח רגיל; היה זה בית קיבול שבו נשמעות שיחות של מסירות נפש תמידית, שבו השאלה היחידה העולה על השולחן היא כיצד להיטיב ליהודי אחר, כיצד להרביץ עוד תורה, כיצד להעניק יותר, לפעול יותר ולהתעלות יותר. מטבח שבו המטבע עובר לסוחר הוא החסד, ושפתו היא אהבת ישראל צרופה. מקום קדוש, שאליו נקלענו בליל אופל וכאב.

מה שהתגלה לנגד עיניי באותו מטבח בחצות הליל הוא מחזה שאשא עמי לכל ימי חיי, משהו ששגבו עולה על כל מילה, ובכל זאת חייב אני לנסות ולתארו, למען יידע תבל ומלואה כיצד נראה עם קדוש כשהוא חושף את פנימיותו העמוקה ביותר.

מבעד למסך הדמעות, חזיתי באביה של שיינדל ע"ה ובנהג הפוגע כשהם אחוזים זה בזה, מחבקים איש את רעהו ומתמזגים באהבה שרק יהודים קדושים מסוגלים למצוא בשעה מעין זו. לא היה זה חיבוק של נימוס, ולא מחווה מאולצת וכואבת. היה זה חיבוק אמיתי, עמוק ונורא הוד, המצהיר ללא מילים: "אני רואה אותך, אני מרגיש בכאבך, אחי אתה, ומאומה לא ישנה זאת לעולם". שני אנשים שעולמם חרב עליהם ברגע, מחזיקים זה את זה וממאנים להרפות.

ראיתי את האם, מרת הרצברג, ואת רעייתו של הנהג מוצאות נחמה זו בזרועות זו; שתי "יידישע מאמעס", שתי אמהות שהבינו ברובד העמוק ביותר את המשא הכבד שנושאת רעותה: הצער, הכאב, תחושת האשמה, האהבה והשבר הגדול. הן לפתו זו את זו בכוח שרק אמהות אוצרות בקרבן, ובאחיזה זו עבר ביניהן קשר עתיק וקדוש, חזק מכל כאב ומכל פגע.

ראיתי גילוי שכינה בחוש. ראיתי בני אנוש המתעלים מעל לכל מגבלה טבעית, מעל לכל צפוי ומקובל. ראיתי את רחל ולאה של דורנו. והרגשתי בלב הומה את הקדוש ברוך הוא מביט ממרומיו ואומר כביכול: "ראו בני חביבי, זוהי אומתי הסגולית, לכן בחרתי בהם מכל העמים, ולכן אבחר בהם שוב ושוב".

המשפיע רבי בנימין אייזנברגר | הלל ל"ש

"חֲזוֹ חֲזוֹ בְּנֵי חֲבִיבַי דְּמִשְׁתַּכְּחִין בְּצַעְרָא דִּלְהוֹן וְעָסְקִין בְּחֶדְוְותָא דִּילִי".

עוון שנאת החינם שהורידנו לגלות המרה נמס והתפוגג לנגד עיניי, ובמקומו ניצב איתן היסוד העתיק והבלתי נשבר: אהבת ישראל שנוצקה בלהבות הר סיני, "כאיש אחד בלב אחד"; האהבה שחרוטה בלוח לבו של כל יהודי ויהודי על ידי אבינו שבשמים. אמש, שתי משפחות אלו ירדו למעמקי נשמתן ודלו משם את פנינת האהבה הזו, חרף כל הקושי, ברגע הבלתי אפשרי ביותר.

יש לנו כה רבות ללמוד מנפשות אצילות אלו. עלינו להבין מהי אהבה אמתית, וכיצד נראית אמונה תמימה בבורא עולם ובהשגחתו הפרטית, גם כשהמחיר הנתבע הוא היקר מכל. הרי הידיעה הברורה היא שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה; הקדוש ברוך הוא עושה ומנהיג הכל, וכל פרק כואב, מבלבל ומנתץ לבבות נכתב בידו האחת והרחמונית.

לפיכך, הבה נשליך מעלינו כל טינה, נרחק מן השנאה ומרוח הפירוד, ולא נניח לחומות הניכור להגביה עוף. הבה נחפור עמוק פנימה אל נבכי הלב, ונמצא שם את אהבת ישראל הממתינה לנו, נכונה תמיד לסייע לנו לאחוז זה בזה ברגעים היותר קשים, גם כשהדבר נראה מנוגד לכל היגיון אנושי, כשהוא עולה לנו הכל, וכשזהו המעשה המרומם ביותר שנוכל לעשות.

אם גאה הייתי בהשתייכותי לעם סגולה קודם לכן, הרי שאמש התעצמה גאווה זו שבעתיים. בעומדי באותו מטבח, כעד ראייה לחסד העילאי שהעניקו שתי המשפחות הללו זו לזו ולכולנו, חשתי ממעמקים את השירה הזו: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו". כמה אשרינו וכמה נעלה היא האומה הזו!

כך ראוי שיחוש כל הפוסע אל תוך בית האבל הזה, וזוהי המתנה הנפלאה שמשפחות מרוממות אלו מעניקות לכל מי שמביט, שומע ולומד ממעשיהן.

הבה נשיב להם כגמולם. בואו ונעניק לשיינדל'ה ע"ה, הילדה הטהורה והמתוקה שנלקחה בחטף, מתנה של נצח. נשליך מעמנו היום כל שמץ של טינה, אותה מועקה ישנה שאנו נוצרים בלבנו ומצדיקים אותה בתירוצים שונים; בואו נשחרר ונמחל למען עילוי נשמתה הטהורה.

נלמד ממשפחות יקרות אלו שיעור מוחשי בחיבוק אמיתי, באהבה שאינה תלויה בדבר ובחיים של אמונה צרופה.

ובזכות זאת, לעילוי נשמתה הטהורה של הילדה שיינדל בת יבדלחט"א ר' חיים יהודה לייב, ובזכות שתי המשפחות הקדושות הללו וכל קבלה טובה של השלכת טינה ומחלוקת, נזכה כולנו להביא סוף סוף את הגאולה השלמה והאמתית ברחמים, אמן.

יהי זכרה ברוך ותהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

יהודי גאה מאוד,

בנימין א' אייזנבערגער