רוכב אופניים חשמליים כבן 40 נפצע קשה לאחר שככל הנראה נפגע מרכב בעפולה. צוותי מד"א שהגיעו לזירה העניקו לו טיפול רפואי ופינו אותו לבית החולים העמק עם חבלת ראש
23 שנים אחרי הפיגוע בקו 2: "אנשים חושבים שזה נגמר, אנחנו עדיין חיים את אותו יום"
תהילה נתנזון הי"ד נהרגה, הוריה ואחיותיה נפצעו • בשיחה עם "בחדרי חרדים" מספרת המשפחה על ההתמודדות שנמשכת עד היום, על הדור שמכיר אותה רק מהסיפורים ועל האנשים שליוו אותם לאורך הדרך
הפיגוע בקו 2 | הבובה של תהילה הי"ד צילום: זק"א
עשרים ושלוש שנים אחרי הפיגוע באוטובוס קו 2 בירושלים, בבית משפחת נתנזון הוא עדיין נוכח בחיים עצמם. הפציעות עדיין נותנות את אותותיהן, ההתייעצויות הרפואיות לא נעלמו לגמרי, ובשיחות המשפחתיות עולה גם שמה של תהילה הי"ד - הבת והאחות שנהרגה בפיגוע.
רק ערב לפני השיחה עם "בחדרי חרדים" דיברה עליה המשפחה שוב. הפעם עם הילדים שנולדו בשנים שחלפו מאז ומכירים את תהילה רק מהסיפורים. "בדיוק אתמול דיברנו עם הילדים - מה כל אחד חושב עליה, איך כל אחד מרגיש כלפיה. הם לא הכירו אותה, אז מה מתעורר בהם".
משפחת נתנזון, המתגוררת בזכרון יעקב, הגיעה באותו בין הזמנים לביקור משפחתי בירושלים אצל הוריו של האב. ההורים ושלוש בנותיהם יצאו להתפלל בכותל המערבי, ובדרך חזרה עלו על קו 2. "היינו זוג צעיר, הורים לשלוש בנות מקסימות", מספרת אם המשפחה בשיחה עם "בחדרי חרדים". "החיים פחות או יותר זרמו על מי מנוחות, ובבת אחת העולם שלנו התהפך והתנפץ לאלפי רסיסים. תהילה נהרגה וכל השאר נפצעו בדרגות שונות".
על אותו ערב עצמו קשה למשפחה לדבר גם היום. "באמת קשה לנו לדבר על אותו היום". את התקופה שבאה אחריו הם מתארים כ"החלמה ארוכה ומייגעת, מלאה בחסדי שמיים, והרבה הרבה חסדים ועזרה של בני המשפחה והסביבה".
23 שנים של התמודדות
כשמדברים על פיגוע, עיקר תשומת הלב מופנית לרגע עצמו - להרוגים, לפצועים ולימים הראשונים בבתי החולים. במשפחת נתנזון מבקשים לדבר גם על מה שקורה אחר כך. "אנשים באמת לא מבינים שיש המשך. בחיים שלנו אנחנו ממשיכים לחיות את זה. זה לא משהו שהיה ונגמר".
הפציעות שספגו באותו ערב הובילו להתמודדות רפואית ארוכת שנים. חלק מההשלכות מורגשות עד היום, וחלקן אינן ניכרות כלפי חוץ. "אנשים לא מבינים שאדם שנפצע ממשיך להיות פצוע. יש דברים שפחות נראים לעין. אנחנו לא מתפקדים באותה רמה שתפקדנו קודם".
במשפחה מעדיפים שלא לפרט על הטיפולים וההליכים הרפואיים שעברו לאורך השנים. "זה לא עובר, זה ממשיך כל החיים".
לאורך השנים היו גם אנשים שליוו אותם. במיוחד מבקשת המשפחה להזכיר את הרב אלימלך פירר, יו"ר "עזרה למרפא", שמלווה אותם מאז הפיגוע ועד היום. "חשוב לנו מאוד לציין את הרב פירר הצדיק, שעד היום מלווה אותנו. התייעצנו איתו מאות פעמים - ללא גוזמה - ותמיד הוא מתייחס בכל הסבלנות והמקצועיות שבעולם".
באחת הפעמים, כשהמשפחה עמדה בפני החלטה רפואית מורכבת, הגיע הרב פירר בעצמו לבית החולים. "הוא אפילו הגיע באופן אישי לבית החולים באחת הפעמים להתייעצות רפואית מורכבת, בלי שהייתה לנו שום היכרות מוקדמת, פרוטקציה או משהו כזה". במשפחה מזכירים גם את הרופאים שפגשו בדרך. "לא מעט רופאים מאוד מאוד השתדלו לעזור לנו, הרבה מעבר לתפקיד שלהם. היו כאלו שאפילו סירבו לגבות תשלום".
גם ארגוני הסיוע לנפגעי טרור סייעו למשפחה, בעיקר בתקופה הראשונה שלאחר הפיגוע, וחלקם ממשיכים לעשות זאת גם כיום. "שנזכה לעזור זה לזה בזמנים של שמחה ורגיעה".
לזכרה של תהילה
ב-23 השנים שחלפו מאז הפיגוע האחיות שהיו אז ילדות גדלו, נישאו וברוך השם הקימו משפחות. ילדים נולדו, המשפחה התרחבה, והם מכירים את תהילה מהסיפורים, מהתמונות ומהזיכרונות של בני המשפחה.
במשך השנים הנציחה המשפחה את זכרה בדרכים שונות. מדי שנה היא עורכת סיום וסעודת אמנים לעילוי נשמתה. לזכרה הוקם גמ"ח כספים המסייע לקהילה החרדית בזכרון יעקב, והמשפחה אף זכתה להכניס ספר תורה לעילוי נשמתה. "אנחנו עושים הרבה דברים לעילוי נשמתה", הם אומרים.
הפיגוע שינה גם את האופן שבו בני המשפחה מסתכלים על החיים. "החיים מקבלים משמעות אחרת, הסתכלות אחרת, הבנה אחרת. לומדים להעריך את החיים הרבה יותר, לשמוח גם בטוב של החיים הרבה יותר, להעריך כל דבר. שום דבר לא מובן מאליו. להודות על הדברים שיש. פשוט להודות. שום דבר לא מובן מאליו".
לתת מקום לכאב
לאחרונה נחשפה המשפחה לכתבה שעסקה באנשים שחוו משברים וביכולת לצמוח מתוכם. משהו בדרך שבה הוצג התהליך צרם להם. "בוודאי שאפשר לצמוח מתוך משבר, ואנחנו שואפים לצמוח מתוך משבר, ואנחנו מקווים שבאמת צמחנו מתוכו. אבל זה לא ללחוץ על כפתור. יופי, מי שעבר משבר, עבר שבוע, שבועיים, שלושה - עכשיו תתחילו לצמוח".
"לוקח לאנשים הרבה הרבה זמן, ויכול לקחת הרבה הרבה שנים עד שאפשר להגיע למקום הזה. צריך לכבד את המקום של השני, את ההתמודדות שלו, ולאפשר לשני להיות בצער".
המסר הזה, הם אומרים, נכון לא רק לנפגעי טרור. לא למהר אדם שנמצא בכאב ולא לצפות ממנו להתקדם בקצב שהסביבה קבעה עבורו. "לכבד את זה שמישהו נמצא בכאב עכשיו, קשה לו, ולתת לזה את המקום. בעזרת השם נתמוך בו ונהיה שם בשבילו, ונשתדל לתת לו את מה שהוא היה רוצה שנתן - לא את מה שאנחנו רוצים לתת לו. אי אפשר לדלג על המקום הזה".
כשהסביבה חוזרת לשגרה
כששואלים את בני המשפחה מה יכול אדם לעשות לעילוי נשמתה של תהילה, התשובה שלהם פשוטה. "להיות טובים יותר אחד לשני, להיות יותר קשובים אחד לשני. לפתוח את העיניים. יש כל כך הרבה אנשים סביבנו שצריכים עזרה".
השנים לימדו אותם שגם עזרה קטנה יכולה להיות משמעותית. במקום לומר למשפחה שעוברת משבר "אם תצטרכו משהו, תתקשרו", הם מציעים להיות מעשיים - לערוך קנייה, לעזור בהכנות לשבת או לזהות צורך ולהציע עזרה. "לפעמים עזרה מאוד קטנה מאוד יכולה להיות מאוד משמעותית".
אחרי אסון גדול מגיעים הטלפונים והביקורים, אנשים מתגייסים ורוצים לעזור. בהמשך רובם חוזרים לחייהם, בעוד מי שחווה את האסון נשאר עם ההתמודדות. "כשיש אסון גדול, כולנו מתגייסים. וכל הכבוד למי שמתגייס מיד. זה גם לא מובן מאליו וזה מאוד חשוב, כי ברגעים הראשונים באמת מאוד מאוד צריכים את התמיכה. אבל אחר כך אנשים הרבה פעמים נשארים לבד עם ההתמודדות שלהם".
החוויה הזאת השפיעה גם על משפחת נתנזון. מאז פטירתה של תהילה הם משתדלים לזהות אנשים שזקוקים לעזרה ולהיות שם עבורם, גם אחרי שהתקופה הראשונה חולפת.
להמשיך - ולא לשכוח
עשרים ושלוש שנים חלפו. הבנות הקימו בתים, המשפחה התרחבה ולצד הכאב הגיעו, בחסדי שמיים, גם שמחות רבות. במשפחה מדברים על הודיה ועל הצורך להעריך את הטוב, אבל גם על הדברים שאסור לתת לזמן להשכיח.
"אנשים רוצים להתחזק ומתחזקים, ואחר כך ממשיכים הלאה. החיים דינמיים. היה קורונה, ואחר כך חזרו לחיים והכול נשכח. אחר כך פרצה מלחמה וחטופים, ושוב חוזרים, ואחר כך איראן".
"הקדוש ברוך הוא לא רוצה שנשכח. הוא רוצה שנזכור, שלא נשכח את השיעור. כן, נתפקד, ברוך השם, נתפקד - אבל הקדוש ברוך הוא רוצה שבאמת ניקח מזה משהו".
23 שנים אחרי הפיגוע, זה גם הדבר שמשפחת נתנזון מבקשת שיישאר לזכר תהילה הי"ד: "להיות טובים יותר אחד לשני, להיות יותר קשובים אחד לשני. לפתוח את העיניים".
