נחתתי השבוע בנתב"ג - וככה לא אמורה להיראות קבלת הפנים לישראלים

אחרי טיול משפחתי באנגליה ובצרפת, חזרתי הביתה לישראל. אני אוהב את נתב"ג, הוא שדה תעופה יפה ומרשים, אבל מהרגע שיורדים מהמטוס מתחילה שרשרת מעצבנת של תורים, עמדות מושבתות, תשובות עמומות, ולקינוח – עגלות מזוודות שפשוט אי אפשר לשחרר. דווקא המקום שאמור לקבל את פנינו ב"ברוכים השבים" חייב להיראות אחרת.

כאמור, השבוע חזרנו מטיול משפחתי באנגליה ובצרפת. היינו עם הילדים, עמוסים במזוודות, אחרי טיסות, נסיעות וכל מה שחופשה משפחתית כוללת. אבל הטור הזה הוא לא על המזוודות שלנו, וגם לא על הזמן שלקח להן להגיע למסוע. הוא על משהו אחר: על התחושה של לחזור הביתה דרך נתב"ג (הרי אין לנו באמת אופציה אחרת).

חשוב לי להבהיר משהו כבר בהתחלה, כדי שהביקורת הזו לא תתפרש לא נכון. אנחנו אוהבים את ישראל. אנחנו לא מאלה שחוזרים מחו"ל ומסבירים לכולם כמה "שם הכול מושלם" וכמה פה הכול גרוע. כאן נולדנו, כאן אנחנו גרים וכאן נמשיך לחיות. אבל אולי דווקא בגלל זה מתסכל אותי לגלות שבמקום שבו אתה אמור להרגיש שחזרת הביתה, התחושה היא שלא ממש חשבו עליך.

זה מתחיל כבר בביקורת הדרכונים, נתב"ג עבר שדרוג משמעותי בשנים האחרונות. יש עמדות אוטומטיות, יש טכנולוגיה מתקדמת, והימים שבהם כל נוסע נדרש לעבור אצל פקיד כבר מאחורינו. על הנייר, זה נהדר. בפועל? בחוויה שלנו השבוע, זה היה רחוק מלהיות מתוקתק. חלק מהעמדות לא פעלו, נוסעים נעו במבוכה מעמדה לעמדה בניסיון להבין מה עובד ומה לא, ועם הילדים ממילא נדרשנו בסופו של דבר לגשת לפקיד.

שם פגשנו את אחד הרגעים הכי "ישראליים" של הנחיתה. אתה שואל את הפקיד איך מעבירים תינוק בעמדה האוטומטית. "לשם", הוא עונה. לאן לשם? "ימינה", והראש חוזר מיד למסך. אתה מנסה להבין למה העמדה לא עובדת ולמה אי אפשר לעבור כאן. "כי... כי... כי זה". אה, כי "זה". עכשיו הכול ברור.

אותי זה הצחיק ועצבן. אבל הסתכלתי על תיירים עם דרכונים זרים וחשבתי: אם אני לא מבין מה רוצים ממני, איך הם אמורים להבין? "לכו למטה", אומרים להם. לאן למטה? איפה? מה מחכה שם? ברוכים הבאים לישראל, ובהצלחה בפענוח החידה.

ואם כבר חזרנו הביתה, אולי מגיע לנו מסלול מהיר באמת? זה גרם לי לחשוב על העניין הזה. בשדות תעופה רבים באירופה יש הפרדה ברורה וחד משמעית בין בעלי דרכונים מקומיים ליתר הנוסעים. אתה מגיע הביתה, נכנס למסלול שלך, עובר וממשיך הלאה. למה שלא נרגיש ככה גם בכניסה לישראל? במיוחד בתקופה שבה ישראלים מסתובבים בעולם ולא תמיד מרגישים רצויים, הייתי שמח לקבל תחושה אחרת כשחוזרים הביתה. מסלול ברור ומוגדר לדרכונים ישראליים בלבד. בלי לנחש איזו עמדה פועלת ובלי לנסות להבין מה פירוש "כי זה". אם לא כאן, אז איפה?

ואז מגיע התור הישראלי או נכון יותר, המושג שאנחנו מכנים "תור". יש את אלה שעומדים בסבלנות ומחכים. יש את אלה שמכריזים על פטור מתור. ויש את אלה שפשוט צועדים קדימה כאילו כל השאר הגיעו רק כדי לשמש תפאורה. ואז מגיע הטוויסט: אחרי שהם עוקפים את כולם, הם מגלים שהעמדה שאליה נדחפו בכלל מושבתת, ועוברים לחפש אחת אחרת. אפשר לצחוק על זה, אבל בשורה התחתונה – אזור ביקורת הגבולות חייב להיות מנוהל ומסודר הרבה יותר.

קיבלנו את אישורי המעבר והגענו לשערים השקופים. ושוב התגודדות, ושוב דחיפות, ושוב אתה מבין שכדי לעבור שער צריך מעט אסרטיביות והרבה סבלנות. כאן דווקא מגיעה מילה טובה: למשפחות עם עגלות יש מעבר ייעודי בצד שמאל. זה עובד מצוין וחוסך את הצורך להצטופף עם ילדים ועגלה במעבר הרגיל. כשמשהו עובד טוב, חשוב לציין את זה.

ואז מגיעים לאולם איסוף הכבודה, והוא דווקא נראה מעולה. בנקודה הזו אני חייב לפרגן לנתב"ג. אולם המזוודות נראה מצוין. המסכים גדולים וברורים, והשילוט מכובד. ביקרתי לאחרונה בשדות תעופה מרכזיים באירופה, ולנתב"ג ממש אין במה להתבייש. אתה מסתכל על המסך: המזוודות מהטיסה שלך במסוע 7. מעולה. עכשיו רק צריך עגלה. וכאן מתחיל הפרק הבא.

איפה העגלות? 

כולם מכירים את שיטת העגלות בנתב"ג: כדי לשחרר עגלה צריך להעביר כרטיס אשראי במסוף עבור פיקדון של 10 שקלים. ניגשתי לעמדה הראשונה. "מסוף זה אינו בשימוש, עמכם הסליחה". בסדר, קורה. הלכתי לעמדה הבאה. מסך שחור. טוב, ניגשתי לשלישית. גם שם אי אפשר לשחרר עגלה. וברביעית? במקום אחד המסוף תקוע, במקום אחר יש תקלה, ועל עמדה נוספת כבר הדביקו שלט שמבקש לא להשתמש בה.

עמדה תקולה בנתב"ג | צייד הטיסות

ואז אתה מבין את גודל האבסורד: העגלות שם. אתה רואה אותן מול העיניים, אתה חייב אותן, אבל פשוט אי אפשר לקחת אותן. "העמדה אינה פעילה זמנית". מילה נפלאה, "זמנית". מישהו יודע להגיד כמה זמן זה "זמנית"?

זה מתסכל. כי כשמשפחה נוחתת עם ילדים וארבע מזוודות, עגלה היא לא מותרות. היא צורך בסיסי. ובכלל, מעולם לא הבנתי את היגיון נעילת העגלות והפיקדון. ממה בדיוק חוששים? שמישהו יקח עגלת מזוודות מנתב"ג כדי להוריד איתה את הילדים לגן בבוקר? אבל מילא, החלטתם לגבות פיקדון? לגיטימי. רק תדאגו שהמערכת תעבוד. אין דבר מתסכל יותר ממנגנון שנועד לפתור בעיה, ובסוף הופך לבעיה בעצמו.

וזו בדיוק הנקודה, נתב"ג הוא שדה תעופה יפה. באמת. יש בו אזורים מודרניים, דיוטי פרי מרשים, תשתיות טובות ולא מעט מערכות שעובדות מצוין. אבל חוויית נוסע לא נמדדת רק בשטיחים, בתאורה או בגודל המסך שקובע באיזה מסוע תמצא את המזוודה. היא נמדדת בדברים הקטנים. האם העמדה עובדת כשאתה מגיע אליה, האם השילוט ברור, האם איש הצוות מעניק תשובה הגיונית, האם יש מי שמנהל את התור, והאם משפחה עייפה שנוחתת מחופשה יכולה פשוט לקחת עגלה. כל אחד מאלה הוא פרט קטן, אבל כשהם מצטברים – הם מגדירים את החוויה כולה.

דווקא משום שחזרנו הביתה זו הסיבה שאני כותב את הדברים. לא כי נתב"ג גרוע. הוא ממש לא. גם לא כי באירופה הכול עובד כמו שעון. ממש לא – חווינו גם שם תורים, עובדים חסרי סבלנות ותקלות. אבל נתב"ג הוא שלנו. ודווקא בגלל שהוא שלנו, הייתי רוצה שהרגע שבו ישראלי נוחת בארץ יהיה קצת יותר מתוקתק, נעים ומכבד. ביקורת הגבולות חייבת להיות יעילה יותר, העמדות חייבות לפעול, ההכוונה צריכה להיות ברורה – גם לנו וגם לתיירים, ואם כבר התקנתם מערכת עגלות, היא פשוט צריכה לעבוד.

בסופו של דבר הגענו הביתה. עייפים ועמוסים, אבל מרוצים. ובכל זאת, אחרי אנגליה וצרפת גיליתי דבר אחד שאני מוכן להגן עליו בכל תוקף: 

המזגנים בארץ הם הכי טובים בעולם.

הטור פורסם לראשונה באתר "צייד הטיסות"

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של צייד הטיסות לחץ כאן

לחיפוש טיסה בצייד הטיסות