ינון מגל: איזו בושה שבגץ לא נתן פסק דין. מטורף כמה שמאל בית המשפט העליון שלנו שהוא מעדיף לא לפסול ערבי תומך טרור. (יהודים אין לו בעיה לפסול) כאילו לא היה 7.10
השופט החרדי בעליון, השני שכמעט מונה והרב שנבחר לשופט בלי השכלה משפטית - והחוק שעדיין מאפשר זאת
השופט החרדי היחיד שכיהן בבית המשפט העליון | הרב בוגר הישיבות הליטאיות שמונה לתפקיד ללא תואר במשפטים, והחוק הפרסונלי שתוקן עבורו | החוק שעדיין מאפשר למנות מועמד חסר השכלה פורמלית - והדיין החרדי שכמעט נכנס בדלת הזאת | מגזין חג
קיסטר, הרב דיכובסקי ואסף צילום: ויקיפדיה /פלאש 90
בחול המועד סוכות תשל"ג ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בבג"ץ שרה ברזני נגד שר הביטחון. העותרת הייתה צעירה דתייה שביקשה פטור משירות צבאי מטעמי דת. משלא קיבלה אותו, פנתה לבית המשפט העליון.
ההכרעה, כשהגיעה, הייתה חצויה. שלושה שופטים ישבו בדין. שניים מהם, משה לנדוי ואליהו מני, דחו את העתירה, והצעירה חויבה לשרת בצה"ל. השופט השלישי ראה את הדברים אחרת ונטה לשחרר אותה מהשירות, אך דעתו נותרה דעת מיעוט.
את שמו של השופט השלישי מכירים היום מעטים: ד"ר יצחק קיסטר. ומאחורי השם הזה מסתתרת עובדה שנשמעת כמעט דמיונית במציאות של 2026 - האיש שנותר לבדו בעמדה לטובת הצעירה הדתייה היה שופט חרדי, תושב בני ברק, שבניו למדו בישיבת פוניבז'.
תיק ברזני עסק בשאלה אחרת מזו שמטלטלת בשנים האחרונות את היחסים בין הציבור החרדי למדינה: לא גיוס בני ישיבות, אלא פטור של צעירה דתייה אחת. אבל הזירה הייתה אותה זירה. מאז שבה סוגיית הגיוס ומגיעה שוב ושוב אל שולחנם של שופטי העליון. באף אחד מההרכבים האלה לא ישב שופט שצמח בתוך החברה החרדית. בתיק ברזני ישב אחד כזה - היחיד שכיהן אי פעם בבית המשפט העליון.
השופט מזיכרון מאיר
יצחק קיסטר נולד בגליציה, במשפחה שהשתייכה למחנה המתנגדים בעיירה שרוב תושביה היו חסידים. עוד בפולין קיבל רישיון לעריכת דין, ובשנות השלושים עלה לארץ ישראל והוסמך כעורך דין גם כאן. השלטון הבריטי מינה אותו לשופט שלום בתל אביב, לימים עמד בראש בית משפט השלום בעיר, ומשם עלה לבית המשפט המחוזי. כשמונה ב-1965 לבית המשפט העליון, כבר היו מאחוריו שנים ארוכות של שיפוט, שהחלו עוד לפני קום המדינה.
קורות החיים המקצועיים האלה שייכים לשופט מן המניין. אבל חייו של קיסטר מחוץ לאולם בית המשפט התנהלו בעולם אחר לגמרי. הוא התגורר בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק, סמוך לביתו של מרן החזון איש, ונהג להתייעץ עמו. את בניו שלח ללמוד בישיבת פוניבז' הסמוכה, ובבית המדרש של הישיבה ישב בכותל המזרח. הוא נמנה עם מקורביו של בעל "שבט הלוי", ואחד מבניו, רבי עקיבא קיסטר, כיהן לימים כראש ישיבת "יד אהרן" בירושלים.
גם הדרך אל כס השיפוט לא נפתחה בלי שאלת רב. שנים אחר כך סיפר קיסטר לרב שלמה דיכובסקי, שבטרם הצטרף למערכת המשפט, ועוד לפני שהחל לחלום על בית המשפט העליון, שאל את החזון איש אם ללכת בדרך הזאת. התשובה, לפי עדותו של דיבכובסקי בראיון לעיתון משפחה, הייתה קצרה: "תלך, זה חשוב". החזון איש נפטר ב-1953, שתים עשרה שנה לפני שקיסטר הגיע לעליון, אבל הדרך שבה צעד השופט מבני ברק נפתחה באותה שיחה.
עשר שנים ישב קיסטר בבית המשפט העליון, עד שפרש ב-1975, עם הגיעו לגיל 70. הוא נפטר בשנת תשנ"ג. מאז פרישתו חלפו יותר מחמישים שנה, ואיש מבני החברה החרדית לא ישב שוב בערכאה הזאת.
קיסטר הגיע לעליון כמשפטן מן המניין: עורך דין מוסמך ושופט ותיק שטיפס בסולם הערכאות. אבל שבע עשרה שנה לפני מינויו כבר ישב בבית המשפט העליון אדם שהדרך שלו לשם עברה דרך ספסלי הישיבות הליטאיות, ולא דרך שום פקולטה למשפטים.
מסלוצק לכס השיפוט
ביולי 1948, חודשיים אחרי הכרזת המדינה, בחרה מועצת המדינה הזמנית את חמשת השופטים הראשונים של בית המשפט העליון. אחד מהם היה הרב פרופ' שמחה אסף.
אסף היה אז אחד מגדולי החוקרים של ספרות הגאונים והספרות הרבנית, ובאותם ימים ממש נבחר גם לרקטור האוניברסיטה העברית לשנים 1948-1950. אבל את דרכו החל הרחק מהאקדמיה. כנער למד בישיבת סלוצק אצל רבי איסר זלמן מלצר, ומשם המשיך לישיבת טלז, ממבצרי התורה של ליטא. ב-1909 נשא לאשה את בתו של רב העיירה ליובאן, הוסמך לרבנות, ובשנים 1910-1911 שימש ברבנות בליובאן. משם עבר למינסק כדי להעמיק בלימוד ההלכה.
הוא עלה לארץ ב-1921 ולימד תלמוד בבית המדרש למורים של המזרחי בירושלים. עם הקמת האוניברסיטה העברית ב-1925 מונה בה למרצה, ולימים לפרופסור לספרות הגאונים ולספרות הרבנית. ב-1943 כבר עמד בראש הפקולטה למדעי הרוח.
ומה לא היה בקורות החיים האלה? תואר במשפטים. אחד מחמשת השופטים הראשונים של בית המשפט העליון של מדינת ישראל לא למד משפטים באופן פורמלי ומעולם לא היה עורך דין. את מקומו על כס השיפוט קנה בזכות שליטתו בעולם ההלכה ובמשפט העברי. ראשי המדינה הצעירה, רובם חילונים, רצו שבערכאה העליונה שלה ישב מי שיוכל להביא אל פסקי הדין את קולו של המשפט העברי, לצד ארבעה עמיתים משפטנים.
החוק הפרסונלי שהציל את המינוי
המינוי נעשה, אבל על הנייר נותר פער. תנאי הכשירות לשופטים שירשה המדינה מהמנדט הבריטי נכתבו עבור משפטנים, ובשנותיה הראשונות של המדינה התברר שהמינוי שכבר נעשה מחייב עיגון בחוק.
ב-1950 חוקקה הכנסת את "חוק לאישור מינויי שופטים של בית המשפט העליון, תש"י-1950". החוק קצר, ובלבו סעיף מהותי אחד. הוא קבע כי מי שמונה לבית המשפט העליון לפי פקודת המעבר של 1948, "רואים אותו מיום מינויו, על אף האמור בכל חוק אחר, כמי שנתמנה כחוק".
החוק לא נקב בשמות, אבל הוא נקשר מאז למינויו של אסף. שנתיים אחרי שהרב מסלוצק התיישב על כס השיפוט, הכנסת קבעה למפרע שמינויו, כמו מינויי עמיתיו, תקף מן היום הראשון. אסף נפטר באוקטובר 1953, חמש שנים בלבד אחרי שמונה.
שתי מילים בספר החוקים, דלת שנשארה פתוחה עד היום
באותה שנה השלימה הכנסת חקיקה מקיפה יותר: חוק השופטים, תשי"ג-1953. הצעת החוק, שנוסחה כבר ב-1951, קבעה שלושה מסלולים להגיע לבית המשפט העליון. שניים מהם מוכרים: חמש שנות כהונה כשופט מחוזי, או עשר שנות ותק בעריכת דין, בשירות המשפטי או בהוראת משפטים. המסלול השלישי הסתכם בשתי מילים: "משפטאי מובהק".
מי חשבו מנסחי החוק שייכנס בפתח הזה? דברי ההסבר להצעה ענו על כך במפורש: "כגון אדם שהצטיין בחוץ-לארץ כשופט בית משפט גבוה או כפרופסור למשפטים". הדוגמאות שבחרו המנסחים מלמדות על מי חשבו: שופטים ומלומדים שהצטיינו בחוץ לארץ ועשויים לעלות לארץ. על רבנים או על תלמידי חכמים לא דובר שם. ההצעה אף קבעה שהמלצה על מינוי כזה תינתן רק על דעת כל חברי הוועדה.
החוק מ-1950 והמסלול החדש היו אפוא שני דברים שונים. הראשון השלים בדיעבד מינוי שכבר נעשה. השני פתח פתח כללי לעתיד, ואסף עצמו מעולם לא מונה דרכו. המסלול שרד את כל גלגולי החקיקה, ושתי המילים "משפטאי מובהק" עומדות עד היום בחוק בתי המשפט. ארבעה עשורים אחרי שנחקקו, הן היו הפתח היחיד שדרכו יכול היה להיכנס לבית המשפט העליון דיין חרדי.
הרב אלישיב אמר לא
באמצע שנות ה-90 הגיע אהרן ברק, שעמד אז בצמרת בית המשפט העליון, יחד עם רעייתו לדירתו של הגאון רבי שלמה דיכובסקי ברחוב הנביאים בתל אביב. דיכובסקי כיהן אז כחבר בית הדין הרבני הגדול, והשניים הכירו מפורומים משפטיים שבהם נפגשו. ברק הגיע עם הצעה: שהדיין יצטרף לבית המשפט העליון.
את ההסבר שנתן ברק שחזר דיכובסקי שנים אחר כך: בתחום הפסיקה ההלכתית אין בבית המשפט העליון שופט מומחה, וברק ראה בו את מי שיכול למלא את המשבצת הזאת. וכשעלתה שאלת ההשכלה - גם לדיכובסקי לא היה תואר במשפטים - שלף ברק את התקדים. "פרופ' שמחה אסף המנוח, שהיה תלמיד חכם מובהק וחקר את תקופת הגאונים, ישב בבית המשפט העליון ללא תואר במשפטים", אמר לו. יותר מארבעה עשורים אחרי מותו של הרב מסלוצק, סיפורו שב ועלה בסלון של דיין חרדי בתל אביב.
דיכובסקי אכן לא למד משפטים. "לא למדתי משפטים", אמר לימים, "אבל למדתי את המשפט שנוגע בתחום של בתי הדין הרבניים, והייתי בקי היטב בנושאים הללו". ברק עצמו, בכנס שנערך ב-2009 לרגל פרישתו של דיכובסקי מבית הדין הגדול, תיאר אותו כ"משפטן בידיעותיו" והעיד שידיעותיו במשפט האזרחי רחבות מאוד.
ההצעה הגיעה מכתובת מפתיעה. אהרן ברק הפך בשנות נשיאותו לדמות המזוהה יותר מכל עם המהפכה החוקתית ועם הרחבת כוחו של בית המשפט, ובעיני חלקים גדולים בציבור החרדי ובימין - לסמל של המגמה הזאת. דווקא הוא ביקש להושיב דיין חרדי על כס השיפוט העליון. כמובן, בטח כשההצעה מגיעה מברק, אי אפשר שלא לחשוד שהמוטיבציה שעמדה מאחורי ההצעה היא הרצון לצרף "עלה תאנה" שיעניק לפסיקות בג"ץ לגיטימציה בציבור החרדי.
לפני שהשיב, הלך דיכובסקי להתייעץ עם מרן הגרי"ש אלישיב וסיפר לו על ההצעה. התשובה, כפי שדיכובסקי שחזר אותה, הייתה חד משמעית: "לא. תדע שלהיענות להצעה כזו זה בבחינת 'מרים יד בתורת משה', ואם תקרא בתורה לא יצאו ידי חובה בקריאה שלך. אם תקבל את ההצעה נצטרך להילחם בך". לדברי דיכובסקי, הרב אלישיב הוסיף נימוק נוסף: מעבר מבית הדין הרבני לבית המשפט העליון יתפרש כ"התקדמות" למקום חשוב יותר, וכך יפגע במעמד הדיינות.
דיכובסקי הכיר היטב את שני התקדימים שעמדו ברקע. את סיפורו של אסף שמע באותה פגישה מברק עצמו. את סיפורו של קיסטר שמע מפיו של קיסטר, שסיפר לו בזמנו על ה"תלך, זה חשוב" של החזון איש. אלא שהשאלה שהונחה לפני הרב אלישיב הייתה שונה מזו שהונחה עשרות שנים קודם לכן לפני החזון איש. קיסטר היה עורך דין שביקש להיכנס למערכת השיפוט. דיכובסקי היה דיין מכהן בבית הדין הגדול, ומעבר שלו לבית המשפט העליון היה מתפרש, כך חשש הרב אלישיב, כהכרזה שכס השיפוט האזרחי גבוה מכס הדיינות.
בזה הוכרע העניין. "אני מצטער, אני לא יכול להיענות להצעה", אמר דיכובסקי לברק. ההצעה חזרה בהמשך עוד כמה פעמים, בווריאציות שונות, והתשובה נותרה אותה תשובה. דיכובסקי נשאר בבית הדין הגדול עד פרישתו, ואחר כך כיהן שנים אחדות כמנהל בתי הדין הרבניים.
ומי יהיה הבא?
בימיו של קיסטר, משפטן חרדי היה תופעה נדירה. בשנות ה-90 ברק לא חיפש משפטן חרדי בתוך המערכת, אלא ביקש להביא דיין מבחוץ. בדור האחרון השתנתה התמונה: משפטים הפכו למקצוע מבוקש בקרב סטודנטים חרדים, ומתוך הגל הזה החלו לצמוח גם שופטים. הפעם לא דיין שמוזמן מבחוץ ולא עורך דין בודד שהגיע מגליציה, אלא בוגרים ובוגרות של מוסדות החינוך החרדיים עצמם, שעשו את כל הדרך המקצועית הרגילה.
פורצת הדרך הייתה חוי טוקר. בפברואר 2018 היא נבחרה לשופטת בבית משפט השלום בירושלים, האישה החרדית הראשונה שהגיעה לכס השיפוט, ובסוף מרץ אותה שנה הושבעה בבית הנשיא. טוקר, הבכורה מבין שנים עשר אחים, גדלה בבני ברק ולמדה בסמינר בית יעקב. את התואר הראשון במשפטים עשתה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, ואת התואר השני באוניברסיטה העברית. היא החלה לעבוד בבתי המשפט עוד כסטודנטית ב-2003, ולפני מינויה שימשה פרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים. בעלה, יחזקאל, הוא עורך דין וטוען רבני.
כמה שנים אחר כך, באוקטובר 2021, נבחר רס"ן שאול ארבל, אחיו של השר לשעבר משה ארבל מש"ס, לשופט הצבאי החרדי הראשון. ואם מזכירים את האח הצעיר יותר לבית ארבל, אי אפשר שלא להתייחס למעמדו של האח, השר לשעבר מש"ס, בקהילייה המשפטית. ארבל מחזיק בתואר שני במשפטים ובשנים האחרונות משלים גם דוקטורט באוניברסיטת רייכמן, במקביל לכהונתו כחבר כנסת ושר. ציפורים רבות לחשו לכל מי שרצה לשמוע שארבל מכוון לכהונת שופט בית המשפט העליון ונראה שגם היחסים הטובים עליהם שמר עם המערכת המשפטית ועם השמאל, נתנו לכך סיכוי טוב, אך בינתיים המשיך ארבל מהכנסת הישר לעולם העסקי.
בנוסף, במאי 2024 נבחר עו"ד אבנר יפרח, חרדי תושב שכונת קרית הרצוג בבני ברק ובוגר הקריה האקדמית אונו (ממנה צמחו משפטנים חרדים רבים), לשופט בבתי משפט השלום במחוז תל אביב.
מינויים כאלה עדיין רחוקים מאוד מהעליון. הדרך לשם עוברת בדרך כלל דרך שנים ארוכות בבית המשפט המחוזי, בצמרת עריכת הדין או באקדמיה, והמרחק בין כס בבית משפט השלום לבין הבניין בגבעת רם נמדד בעשרות שנים. נדמה שגם המשיכה לתחום בקרב המגזר החרדי הולכת ופוחתת: בשנת הלימודים תשע"ו למדו משפטים 12 אחוזים מהסטודנטים החרדים לתואר ראשון, ובתשפ"ה ירד שיעורם ל-6.5 אחוזים בלבד. הירידה מיוחסת לצמצום התמיכה של המל"ג בסטודנטים חרדים במקצועות האלה, להקשחת הרגולציה בלימודי המשפטים ולרוויה בשוק התעסוקה, אבל התוצאה אחת: המקצוע שנראה לפני עשור כמסלול טבעי להשתלבות מושך היום פחות חרדים שפונים לאקדמיה.
ובכל זאת, הכיוון השתנה. אם יגיע יום שבו ישב שוב חרדי בבית המשפט העליון, סביר שלא יוזמן מבחוץ בסלון של דיין, אלא יגיע בסוף מסלול ארוך בתוך המערכת - כמו קיסטר, שטיפס משופט שלום בתל אביב עד לירושלים, ויתכן מאוד שבמסלול מהיר יותר ימונה ישר לעליון עורך דין חרדי בולט ובעל שם. אך לצד המסלול הזה עדיין עומדות בספר החוקים שתי המילים "משפטאי מובהק", פתח חוקי שמעולם לא נסגר, גם אם השאלה מי יורשה לעבור בו אינה משפטית בלבד.
חמישים וארבע שנים עברו מאז אותו חול המועד, שבו נותר יצחק קיסטר לבדו בדעת מיעוט לטובת צעירה דתייה שביקשה שלא להתגייס. סוגיית הגיוס חזרה מאז למרכז הבמה, בעוצמה גדולה בהרבה, והיא ממשיכה להגיע אל שולחנם של שופטי העליון. אלא שבין היושבים היום על כס השיפוט אין מי שיצא מתוך החברה החרדית, ומי שיבוא בעקבותיו של קיסטר עוד לא נמצא. ואולי, אולי בעצם לא צריך?!
