"רק תן לי למות לפני קית'": שורדי השבי חושפים רגעים מהשבי

שורדי השבי אביבה וקית' סיגל חשפו פרטים קשים מתקופת השבי בעזה, בראיון מיוחד לפודקאסט הרשמי הבינלאומי של צה"ל לציון שלוש שנים למתקפת 7 באוקטובר.

בראיון חזרו השניים לרגעי החטיפה מביתם בכפר עזה ולתקופה שבה הוחזקו יחד בשבי. בין היתר סיפרו על ניסיונותיו של קית' לעכב את החטיפה בתקווה שכוחות צה"ל יגיעו, ועל הרגעים במנהרה שבהם היו משוכנעים שלא ישרדו.

בבוקר 7 באוקטובר שהו השניים בביתם כששמעו את הירי מתקרב. לאחר שהמחבלים פרצו לבית, סיפר קית', הסלון הקטן התמלא בכ-15 מחבלים, חלקם במדים וחלקם בלבוש אזרחי, כשהם חמושים ברובי קלצ'ניקוב ובסכינים. 

קית' סיפר כי בתחילה לא העלה בדעתו שהמחבלים יגיעו דווקא לביתם. "חשבתי במונחים של קומץ מחבלים שאיכשהו הצליחו לפרוץ את גדר הגבול", סיפר. לדבריו, הגדר הוצגה לתושבים כמכשול שכמעט בלתי אפשרי לחצות. 

המחבלים הוציאו את בני הזוג מהבית דרך החלון האחורי. במהלך היציאה נפגעה אביבה בברכה, וקית' סיפר כי סבל משברים בצלעות. בדרך אל המכונית הוא ניסה ללכת באיטיות ולהעמיד פנים שהוא מבולבל, בתקווה למשוך זמן עד להגעת צה"ל. 

"ככל שאוכל לקנות יותר זמן לפני שנגיע למכונית, זה הזמן שיאפשר לצה"ל לחלץ אותנו", הסביר. אלא שבשלב מסוים המחבלים ירו לעברם שוב, ואחד הכדורים פגע בידו של קית'. 

גם כשהגיעו למכונית הוא המשיך לחשוב כיצד לעכב את החטיפה. ברכב היה קוד התנעה, וקית' ידע כי אם יזין קוד שגוי שלוש פעמים, המכונית לא תוכל להתניע למשך כ-20 עד 30 דקות.

"זו הייתה התוכנית שלי", סיפר. אביבה נזכרה כיצד ניסתה לעצור אותו: "קית', אתה משוגע? הם יהרגו אותנו". לבסוף הוא הזין את הקוד הנכון.

בדרך לעזה הבחין קית' בעשן שחור כבד שעולה מהקיבוץ. כשהגיעו לגדר, הופתע לגלות לדבריו שהשער עצמו פתוח לרווחה. "בדמיון שלי חשבתי שהם חתכו חלק מהגדר ונכנסו דרכו. אבל הם הצליחו לפתוח שער, שער ענק", סיפר.

"זה אמיתי? זה באמת קורה?", תיאר את המחשבות שליוו אותו. לדבריו, התחושה הזו המשיכה ללוות אותו מרגע הפריצה לבית ועד לסיום 484 הימים שבהם הוחזק בשבי. 

במהלך התקופה שבה הוחזקו יחד, סיפרה אביבה, הם הועברו 12 פעמים בין מקומות שונים. לאחר שהופרדה מקית' היא הועברה פעם נוספת. השניים הוחזקו במנהרות ובבתים, ובשלב מסוים גם במקום שאביבה סברה שהיה בית ספר גדול של האו"ם. לדבריה, בין היתר היא הבחינה במכונית שעליה נכתב UN בכניסה למבנה.

אחד המקומות הקשים ביותר היה המנהרה השנייה שאליה הוכנסו.

"קית' ואני נגענו במוות. וכשאני אומרת את זה, זה לא סתם משפט. נגענו במוות עם הגוף שלנו, עם הנשמה שלנו, עם הרגשות שלנו, עם הכול", סיפרה אביבה.

לדבריה, המחסור בחמצן היה כה חמור עד שכמעט לא היו מסוגלים לזוז. "לא יכולנו לנשום. לא היה לנו חמצן. המחסור בחמצן היה ברמה שכל מה שיכולנו לעשות זה לשכב ופשוט לנסות להכניס קצת אוויר לגוף". היא תיארה תחושת כבדות, כאבי ראש וחולשה קשה. 

ואז הבינה שגם קית' מתקשה לנשום. "פשוט הסתכלתי על התקרה ואמרתי לעצמי: אל תסתכלי על קית', אל תסתכלי על קית'. ואמרתי לעצמי שוב ושוב: רק תן לי למות לפני קית'", שחזרה.

אביבה סיפרה כי לאורך השבי הייתה משוכנעת שבנה שי נהרג. באותו רגע במנהרה, כשהאמינה שגם חייה עומדים להסתיים, החלה לדבריה לחשוב על הפרידה משאר בני משפחתה ומקית'. "זה נשמע כמו סיפור של מישהו אחר, אבל הייתי שם", אמרה. 

המחבלים, לדבריהם, היו מגיעים למנהרה לזמן קצר בבוקר ושוב אחר הצהריים, וביתר הזמן השאירו אותם לבדם. המזון והמים היו מועטים מאוד, ובשלב מסוים המים נגמרו לחלוטין.

כשנותרה כמות זעירה בבקבוק, אביבה חילקה אותה בינה, קית' והחטופה הנוספת שהייתה עמם. "אמרתי: כל מי שצריך לגימה של מים, שייקח רק אחת. וכולם חייבים לקחת לגימה", סיפרה. 

המצב הגיע לנקודה שבה אביבה החלה להתכונן לתרחיש קיצוני. היא הבחינה בשקית פלסטיק והודיעה לאחרים שהיא שומרת אותה לעצמה למקרה שתצטרך להטיל בה שתן.

"הייתי בטוחה שנגיע לשלב שבו נצטרך לשתות את זה כדי לשרוד. ובאמת התכוונתי לזה", סיפרה. בשל ההתייבשות היא כלל לא נזקקה לשירותים. רק לאחר יותר מ-12 שעות הגיעו המחבלים עם מים. "יהיו לנו מים. אנחנו נשרוד", תיארה את המחשבה שעברה בהם כשראו את הבקבוק. 

השניים סיפרו גם כי הוחזקו בבתים אזרחיים. בחלק האחרון של התמלול מתארת אביבה בית שבו היו ילדים צעירים, בהם ילדה כבת שלוש או שלוש וחצי, ומספרת שאחד המחבלים אמר להם כי מדובר בבתו. 

קית' אמר בראיון כי "חשוב מאוד שכולם ידעו שחמאס משתמש בבתי חולים, בבתי ספר, במסגדים ובבתים פרטיים כדי להסתתר".

אביבה הוסיפה: "העולם הזה צריך להתעורר. אף אחד לא צריך לסבול כפי שאנחנו סבלנו, ואף אחד לא צריך לעבור את מה שאנחנו עברנו. ואסור לאפשר לחמאס להתנהג בצורה כזו".