ישי כהן: פרסום | הרב דב לנדו פסל את מתווה הגיוס של גדי איזנקוט והורה שלא להסכים לכל חוק שיכלול מכסות של מספר לומדי התורה.
מכסה הסיר, הסכין והקערה - מתי צריך הגעלה ומתי ליבון
הלכה שבועית: מכסה הסיר, הסכין והקערה - מתי צריך הגעלה ומתי ליבון | הגאון הגדול הרב שבתי לוי, ראש בד"ץ 'הליכות משה' ורבה של רמת אהרן ב"ב | השיעור נמסר מידי שבת ברחוב רבינוב 7 ב"ב - שעתיים לפני השקיעה
מכסה הסיר, הסכין והקערה - מתי צריך הגעלה ומתי ליבון
דין רוב תשמישו בהכשרת כלים • הכשרת כוסות וקערות שנלקחו מן הגוי • ההבדל בין שימוש קבוע לשימוש אקראי • דין סכינים שבלעו חמץ על גבי האש • יסוד דין נותן טעם בר נותן • ביאור הרשב"א בשארית הבליעה לאחר הגעלה • חששות בהעברת מוצרים בין מסלולי כשרות •שינוי ייעוד הכלי והצורך בהכשר חדש • ההבדל בין הגעלה לליבון • דין מחבת שיפוד ואסכלה • הכשרת מכסה סיר שנגע בבשר טרף • מתי לחות ואדים נחשבים תיווך לבליעה
הסתירה בדברי השולחן ערוך
בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תנ"א סעיף ג'), מבואר שסכינים שנבלע בהם חמץ ניתן להכשירם בהגעלה, ואין צורך בליבון. וזאת לאחר שיש להקל מכיון שהיתרא בלע. לעומת זאת, בסעיף ו' מבואר שכלים שרוב תשמישם בצונן או בכלי שני, די להם בשטיפה או בהכשר קל, אף שלפעמים משתמשים בהם גם על גבי האש. לכאורה, יש כאן סתירה, אם הולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, מדוע בסכינים נזקקים לצירוף נוסף של היתרא בלע והרי גם בלי צירוף של דין זה היה אפשר להקל בהגעלה מכיון שבכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו.
יסוד דין רוב תשמישו
כדי להבין את הדברים צריך לברר תחילה מהו יסוד הדין של רוב תשמישו, האם מדובר בכלל הקובע את צורת ההכשרה של הכלי לפי השימוש הרגיל בו, או שמא יש כאן קולא מיוחדת שחכמים הקלו בכלים מסוימים. מתוך כך נוכל להבין מדוע בכלים מסוימים הולכים אחר רוב תשמישם, ואילו בכלים אחרים אין די בכך, אף שרוב השימוש בהם אינו בחום החמור ביותר.
דין רוב תשמישו בגוי
הדין של רוב תשמישו אינו נאמר רק בהלכות פסח. גם ביורה דעה (סימן קכ"א סעיף א'), לגבי כלים שנלקחו מן הגוי, פסק השו''ע שכוסות וקערות שמשתמשים בהם בצונן או בכלי שני די להם בשטיפה. הרשב"א (בתשובה ח''ג סי' רע''ט) מבאר שאף על פי שלפעמים משתמשים בכלים הללו גם בחום, הולכים אחר רוב תשמישם. נמצא שגם בהלכות איסור והיתר יש את הכלל של רוב תשמישו, ולא רק בהלכות פסח.
מדוע לא גזרו חכמים
הסברה היא שחכמים לא החמירו אלא בשימוש שהוא דרך תשמישו הרגילה של הכלי. מדובר בכלי שאינו בן יומו, שמן התורה אינו צריך הכשר, וחכמים הם שהצריכו הכשר גם במקרה כזה. אולם כאשר השימוש החמור אינו מצוי ואינו דרך תשמישו של הכלי, לא גזרו עליו חכמים. לכן, כוסות וקערות שרוב תשמישן בצונן או בכלי שני אינן צריכות הכשר חמור, אף שלפעמים משתמשים בהן גם בחום.
החילוק בין סכין לקערה
כאן מתעורר ההבדל בין סכין לבין כוס או קערה. כוס וקערה שרוב תשמישן בצונן או בכלי שני, אינן פולטות את הבליעה בשימושן הרגיל. גם אם לפעמים מניחים אותן על גבי האש בתור מכסה, אין זה השימוש הרגיל שלהן. לעומת זאת, סכין שרוב תשמישה בכלי ראשון, אף שלפעמים משתמשים בה גם על גבי האש, פולטת בשימוש הרגיל שלה את הטעם שבלעה באש. לכן אין די בהגעלה, אם הבליעה החמורה לא יצאה.
בליעה על ידי האור
ההבדל היסודי הוא האם השימוש הרגיל של הכלי גורם לפליטת הבליעה החמורה. כאשר כלי בלע על ידי האור, והכשרנו אותו רק בהגעלה, נשארת בו בליעה שלא יצאה. אם משתמשים בו לאחר מכן בכלי ראשון, הוא עלול לפלוט מעט מעט מאותה בליעה שנשארה בו. לכן, בסכין שרוב תשמישה בכלי ראשון, אין די בהגעלה כאשר היא בלעה באש, מפני שהשימוש הרגיל שלה יגרום לפליטת אותה בליעה.
שיטת הר"ן והרא"ש
הר"ן (פסחים ח:) מביא דעה שלפיה סכין די לה בהגעלה, משום שמה שפלט – פלט, ושוב לא תפלוט את מה שבלעה על ידי האור. אולם הר"ן דוחה סברה זו, וסובר שמה שלא יצא על ידי הגעלה, מפני שנבלע באש, עשוי לצאת בהמשך השימוש בכלי ראשון. גם הרא"ש חולק על אותה סברה. נמצא שלהלכה, כלי שבלע על ידי האור צריך ליבון, אף אם השימוש הרגיל בו הוא בכלי ראשון, משום שכלי ראשון יכול לפלוט את מה שנבלע באש.
הצורך בהיתר בלע
אם כך, מדוע בסכינים של ישראל בפסח נפסק שדי בהגעלה, אף שהן עשויות לפלוט בשימושן הרגיל את הבליעה שנבלעה באש? כאן נזקקים לדברי האחרונים, ובהם החוק יעקב והאמר מרדכי, שמצרפים את הסברה של היתרא בלע. כלומר, הסכין בלעה את החמץ בזמן שהיה מותר, ורק לאחר מכן נעשה החמץ אסור בפסח. צירוף זה מאפשר להקל בהכשר הסכין בהגעלה, אף שבמצב רגיל היה צורך בליבון.
ההבדל בין היתר לאיסור
הגמרא במסכת עבודה זרה (עו.), בסוגיה העוסקת בהכשרת כלים, מחלקת בין כלי שבלע היתר לבין כלי שבלע איסור. שיפוד שנלקח מגוי ובלע איסור על ידי האור, צריך ליבון. לעומת זאת, שיפוד קדשים ואח''כ נעשה נותר, די לו בהגעלה. הגמרא מבארת את ההבדל: כאן היתרא בלע וכאן איסורא בלע. ואף על פי שבשני המקרים הבליעה אסורה כעת, יש הבדל בין טעם שנבלע בזמן היתר לבין טעם שנבלע כשהיה כבר איסור.
דין נותן טעם בר נותן טעם
כדי להבין את החילוק, יש להקדים את הכלל של נותן טעם בר נותן טעם. אדם מבשל בשר בכלי בשרי נקי, ולאחר מכן שוטף את הכלי ומבשל בו אורז. הכלי פלט לאורז את טעם הבשר שנבלע בו, ולכן יש באורז טעם בשרי. אף על פי כן, מותר לאכול את האורז עם גבינה, משום שזהו נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא: הבשר נתן טעם בכלי, והכלי נתן טעם באורז.
מחלוקת השולחן ערוך והרמ"א
בעניין זה יש הבדל בין השולחן ערוך לרמ"א (יו''ד סימן צה). לדעת השולחן ערוך, מותר לעשות כן אפילו לכתחילה, ואפשר לקחת את האורז שהתבשל בכלי בשרי ולאכול אותו עם גבינה. לדעת הרמ"א, אין לעשות כן לכתחילה, אך אם כבר נעשה הדבר, מותר לאכול את האורז עם הגבינה. יסוד ההיתר הוא שאין כאן טעם בשר ישיר, אלא טעם שעבר דרך הכלי ורק לאחר מכן הגיע למאכל.
דוגמת אפיית לחם
אותו דין שייך גם בתנור ובמגש. אדם אפה עוף בתנור, הוציא אותו, שטף את המגש, ולאחר מכן הניח בו בצק ואפה לחם. הלחם קיבל טעם בשרי מן המגש, ואף על פי כן, לדעת השולחן ערוך, אפשר לאכול אותו עם גבינה. הטעם הוא שיש כאן שני נותני טעם: הבשר נתן טעם במגש, והמגש נתן טעם בלחם. זהו נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא.
מדוע טעם שני מותר
התורה אסרה בשר בחלב, והחידוש של טעם כעיקר מלמד שגם טעם יכול להיחשב כעיקר האיסור. אולם לא כל טעם נחשב באותה מידה. כאשר מדובר בטעם שעבר דרך כלי ולאחר מכן הגיע למאכל, זהו טעם חלש יותר. אין זה דומה לבשר עצמו שהתבשל בחלב. לכן, בנותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, אין אנו מחילים על הטעם השני את חומרת איסור בשר בחלב.
ביאור הרשב"א בהיתרא בלע
הרשב"א בתורת הבית ובחידושיו למסכת עבודה זרה (שם) מבאר על פי אותו יסוד גם את דין היתרא בלע. כאשר כלי בלע היתר, ולאחר מכן נעשה הדבר איסור, עיקר הבליעה יוצא בהגעלה. מה שנשאר לאחר ההגעלה הוא רק מעט מן הטעם, שאינו יוצא אלא על ידי ליבון. מכיוון שהטעם שנותר חלש ומועט, אין להחיל עליו שם איסור חדש כאילו היה נותר או איסור גמור מלכתחילה.
מה נשאר לאחר ההגעלה
לדברי הרשב"א, יש לחלק בין עיקר הבליעה שיוצאת בהגעלה לבין השארית הקטנה שיוצאת רק בליבון. אף על פי שבכלי נשאר משהו מן הבליעה, אין להתייחס לכל הבליעה כאל דבר אחד. עיקר הטעם כבר יצא בהגעלה, ומה שנותר הוא חלק מועט ונפרד, שאין להחיל עליו שם איסור. זהו החידוש שמסביר מדוע בכלי שבלע היתר די בהגעלה, אף שבאופן רגיל היה צורך בליבון.
ההבדל בין היתר לאיסור
אמנם כאשר הכלי בלע איסור מלכתחילה, כגון כלי שנלקח מן הגוי, המצב שונה. גם אם נשאר בו רק מעט מן הטעם לאחר ההגעלה, אותו טעם כבר היה איסור בזמן שנבלע בכלי. אין כאן ניסיון להחיל עליו שם איסור חדש, אלא האיסור היה קיים מלכתחילה. לכן, נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא מותר, ואילו נותן טעם בר נותן טעם דאיסורא נשאר אסור, אפילו אם הטעם עבר כמה שלבים.
הגעלה לפני זמן האיסור
יש מקום לשאול מה הדין אם לא הגעלנו את הכלי לפני שהגיע זמן האיסור, אלא רק לאחר מכן. אם ההגעלה נעשתה לפני זמן האיסור, עיקר הבליעה כבר יצא, ומה שנותר הוא אותו חלק מועט שעליו דיבר הרשב"א. אבל אם לא הגעלנו את הכלי קודם, וכל הבליעה נשארה בו עד שנעשה הדבר איסור, (כגון נותר), מתעוררת שאלה כיצד ניתן להסתמך על אותו היתר. יסוד דברי הרשב"א הוא שהבליעה מתחלקת בין מה שיוצא בהגעלה לבין מה שיוצא רק בליבון, ועל החלק המועט שנותר אין להחיל שם איסור חדש.
דברי הרמ"א בסימן ל"ט
הרמ"א ביורה דעה סימן ל"ט סי''ג מביא דין נוסף הנוגע לבליעה של דבר שנאסר לפי שיטה מסוימת, אך הותר על פי הוראתו של רב. כאשר רב הורה שהדבר מותר, אין אוסרים את הטעם שנבלע בכלי בעקבות אותו היתר. כלומר, אף אם יש פוסקים אחרים שאוסרים את המאכל, הבליעה אינה נאסרת באותו אופן, משום שהאדם נהג על פי הוראת רבותיו.
ההבדל בין המאכל לבליעה
יש להבחין בין המאכל עצמו לבין הטעם שנבלע בכלי. אם רואים לפנינו את הדבר עצמו, ויש בו חשש איסור, אין להתירו מכוח הכלל הזה. אולם כאשר מדובר בטעם שכבר נבלע בכלי, והמאכל נאכל על פי הוראת רב שהתירו, אין אוסרים את הבליעה. אין זה דין של היתרא בלע במובנו הרגיל, אלא דין נפרד: הבליעה לא נאסרה, מפני שהמאכל נאכל על פי הוראת היתר.
חשש בכשרות המוצרים
למעשה, יש להיזהר כאשר מדובר במוצרים המגיעים ממערכות כשרות שונות. מניסיון שנצפה במשחטות ובמפעלי מזון, ישנם מצבים שבהם מוצרים שיש בהם ספק או ריעותא במסלול כשרות אחד מועברים למסלול כשרות אחר. למשל, כאשר בד"ץ נתקל בשאלה מסוימת בעוף, הוא עשוי להוציא אותו מהמסלול שלו ולהעבירו למסלול רבנות. במסלול האחר לא תמיד יודעים מה הייתה הסיבה שבגללה הופרד אותו מוצר מלכתחילה.
ההבדל בין ספק לריעותא
כאשר אין ריעותא מסוימת, אפשר לדון על פי כללי ההלכה וללכת אחר הרוב. אולם כאשר הייתה בעיה מסוימת שהצריכה בדיקה, והגוף המחמיר הפריד את המוצר משום שלא ניתן לברר את הספק, אין להתייחס אליו כאילו מדובר במוצר רגיל שאין בו חשש. לכן יש להיזהר ולא להסתמך באופן אוטומטי על כך שמוצר עבר למסלול כשרות אחר. הדברים נאמרים בזהירות, ואין להוציא לעז על גוף כשרות או מפעל בלי בירור מדויק.
היתר שימוש באקראי
נחזור לדין רוב תשמישו. כוסות וקערות שרוב תשמישן בצונן או בכלי שני, והגיעו מן הגוי, די להן בשטיפה. לאחר שחכמים לא הצריכו להן הכשר נוסף, הרי הן מותרות בשימוש הרגיל שלהן. גם אם אדם משתמש בהן לפעמים באופן שאינו רגיל, כגון שמניח אותן על גבי האש בתור מכסה, אין בכך כדי לאסור את השימוש, משום שזהו שימוש אקראי ולא דרך תשמישן.
שינוי ייעוד הכלי
אולם כל זה אמור כאשר הכלי נשאר בייעודו המקורי. אם אדם מחליט לשנות את ייעוד הכוס או הקערה, ומעתה הוא מתכוון להשתמש בה דרך קבע בתור מכסה על גבי סיר, הרי שהשימוש החדש הוא שימוש בכלי ראשון. במקרה כזה צריך להכשיר את הכלי בהתאם לייעודו החדש, משום שעכשיו הוא עתיד לפלוט את הבליעה שנשארה בו. ההיתר של רוב תשמישו נאמר רק כאשר השימוש החמור הוא אקראי, ולא כאשר האדם משנה את דרך השימוש הקבועה.
נותן טעם לפגם לכתחילה
אף על פי שהכלי אינו בן יומו והטעם שבו נותן טעם לפגם, אין פירוש הדבר שמותר לכתחילה לשנות את ייעודו ולהשתמש בו באופן שיגרום לפליטת הבליעה. חז"ל אסרו לכתחילה שימוש בכלי שצריך הכשר, אף כאשר הטעם פגום. לכן, כל עוד הכלי נשאר בייעודו המקורי, מותר להשתמש בו גם אם אירע שימוש חמור באקראי. אבל כאשר משנים את ייעודו, צריך להכשירו בהתאם לשימוש החדש.
ההבדל בין הגעלה לליבון
יש לברר מה ההבדל בין כלי שצריך הגעלה לבין כלי שצריך ליבון. לא כל כלי שהתחמם על גבי האש נחשב כאילו בלע על ידי האש בלבד. יש הבדל בין בליעה שנעשית באמצעות משקה חם, לבין בליעה ישירה מחום האש, ללא תיווך של משקה. כאשר יש משקה שמעביר את הטעם אל הכלי, הבליעה היא על ידי חמין, והכשרתה בהגעלה. כאשר אין משקה שמתווך בין האיסור לכלי, הבליעה נעשית ישירות על ידי האש, והכשרתה בליבון.
דברי המאירי במחבת
המאירי בסוף מסכת עבודה זרה כותב שיש הסוברים שמחבת צריכה ליבון, מפני שטיגונה נעשה באמצעות מעט שמן בלבד. לפעמים האיסור נבלע במחבת בנגיעה במקום שאין בו שמן. כלומר, לא די בכך שיש מעט שמן במחבת, אלא צריך שיהיה משקה שמפריד ומתווך בין האיסור לבין הכלי. כאשר האיסור נוגע בכלי עצמו במקום שאין שמן, הבליעה נעשית ישירות על ידי האש.
דברי הרשב"א בתורת הבית
הרשב"א בתורת הבית כותב שכלי שתשמישו על ידי חמין מועטים על גבי האש, דינו כשיפוד ואסכלה. הוא מבאר שאף את האסכלה מושחים בשמן לפני הצלייה, ואף על פי כן היא צריכה ליבון. הטעם הוא שהמשקים המועטים אינם עומדים בפני האש ואינם מונעים את הבליעה הישירה לתוך הכלי. נמצא שלא כל נוכחות של מעט שמן או לחות הופכת את הבליעה לבליעה על ידי חמין.
ביאור המשנה ברורה
המשנה ברורה (בסימן תנ"א ס"ק כ"ז) מבאר שהשיפוד והאסכלה צריכים ליבון, מפני שגוף החמץ נוגע בהם בשעת הצלייה, ואין ביניהם משקה שמעביר את טעם החמץ לתוך הכלי. הטעם נבלע בהם על ידי חום האש בלבד, ולכן אינו נפלט על ידי הגעלה אלא על ידי חום האש. זהו יסוד החילוק: אם יש משקה שמתווך בין האיסור לכלי, ההכשר הוא בהגעלה; אם הבליעה נעשתה ישירות על ידי האש, צריך ליבון.
דין מכסה הסיר
לפי זה יש לדון במכסה של סיר. אדם הניח על גבי מכסה של סיר בשר טרף, והמכסה התחמם עד שהגיע ליד סולדת בו. לכאורה, מאחר שבסיר יש מים רותחים ונוצרת לחות מתחת למכסה, אפשר לומר שהבליעה נעשתה על ידי חמין ודי בהגעלה. אולם יש לברר אם הלחות אכן משמשת תיווך בין הבשר לבין המכסה, או שהבשר נגע במכסה ישירות ונבלע בו על ידי חום האש.
דברי אור לציון במכסה
בשו"ת אור לציון הובאה סברה שלפיה הלחות והמים שמתחת למכסה מצטרפים ונחשבים כתיווך של מים, ולכן ניתן להכשיר את המכסה בהגעלה. אולם לפי דברי הפוסקים שהובאו לעיל, אין די בכך שיש מים במקום אחר בכלי. צריך שיהיה משקה שנמצא בין האיסור לבין הכלי ומעביר את הטעם. אם הבשר נוגע במכסה ישירות, והמים נמצאים רק מתחתיו, אין זה נחשב תיווך. במקרה כזה הבליעה היא ישירה על ידי האש, ולכן ההכשר הוא בליבון ולא בהגעלה.
שני יסודות בהכשר כלים
נמצא שיש שני יסודות מרכזיים בדיני הכשר כלים: האחד, הולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, כאשר השימוש החמור אינו דרך תשמישו הרגילה; והשני, יש להבחין בין בליעה על ידי משקה חם לבין בליעה ישירה על ידי האש. ההבדלים האלו יסיקו את הדין אם די בשטיפה, אם צריך הגעלה, או אם נדרש ליבון.
הנפקא מינות למעשה
כמו כן, ראינו שיש משמעות לשאלה אם הכלי בלע היתר או איסור, וכיצד הדבר משפיע על שארית הטעם שנשארת בו לאחר ההגעלה. כל אחד מהיסודות הללו עשוי לשנות את ההכשרה הנדרשת לכלי, ולכן יש לבחון בכל מקרה מה היה אופן השימוש בכלי, כיצד נבלע בו הטעם ומהו השימוש העתידי המיועד לו. בשבוע הבא נעמוד על הנפקא מינות היוצאות מן הדברים ונבאר את פרטי הדינים למעשה.
הלכות העולות למעשה
· כוס שנלקחה מגוי
· אדם קיבל כוס מגוי, שרוב השימוש בה הוא לשתייה קרה או לשימוש בכלי שני, אך לפעמים משתמשים בה גם למים חמים. האם צריך להגעיל אותה או שמספיק לשטוף אותה? לפי דין רוב תשמישו, הולכים אחר השימוש הרגיל של הכלי. ולכן די בשטיפה.
· קערה שהונחה על האש
· קערה שרוב תשמישה בצונן, אך לפעמים מניחים אותה על סיר רותח בתור מכסה. האם העובדה שהשתמשו בה פעם על גבי האש מחייבת הכשרה בליבון? יש לדון לפי רוב תשמישה, כל עוד השימוש החמור אינו הופך לשימוש קבוע.
· שינוי ייעוד הקערה
· אדם שקיבל קערה שרוב תשמישה בצונן והשתמש בה באופן קבוע כמכסה לסיר שעל האש. האם הוא יכול להמשיך להשתמש בה על סמך היתר רוב תשמישו? כאשר משנים את ייעוד הכלי לשימוש חמור יותר, יש להכשירו בהתאם לשימוש החדש.
· סכין שבלעה חמץ
· סכין שחתכו בה חמץ חם על גבי האש, וכעת רוצים להכשירה לפסח. האם מספיקה הגעלה או שצריך ליבון? כאן נכנס החילוק בין בליעת היתר לבליעת איסור, ובדין סכיני חמץ יש לצרף את סברת היתרא בלע. ולכן די בהגעלה.
· מחבת עם מעט שמן
· אדם טיגן במחבת מעט שמן, ובמהלך הטיגון נגע המאכל עצמו במחבת במקום שלא היה בו שמן. האם המחבת צריכה הגעלה או ליבון? מדברי המאירי והרשב"א עולה שיש חשיבות לשאלה אם השמן אכן חוצץ בין המאכל לכלי, או שהבליעה נעשית ישירות על ידי האש. ולהלכה די לו בהגעלה אם הוא כלי פסח, ואם הוא כלי איסור צריך ליבון.
· רשת לצליית בשר
· אדם צלה בשר על רשת ברזל שנמשחה במעט שמן. האם די בהגעלה? דין הרשת דומה לדין אסכלה, שאף על פי שמושחים אותה בשמן, היא צריכה ליבון כאשר המאכל נוגע בה ישירות ונבלע בה מחום האש.
· מכסה שהונח עליו בשר
· אדם הניח בשר טרף על מכסה של סיר רותח. מתחת למכסה יש אדים ולחות מהמים הרותחים שבסיר. האם ניתן להכשיר את המכסה בהגעלה, או שצריך ליבון? זו המחלוקת המעשית שהובאה בדברי אור לציון, ויש לברר אם הלחות נחשבת תיווך בין הבשר למכסה או שהבשר נגע במכסה ישירות. ולהלכה צריך ליבון.
· אורז שהתבשל בסיר בשרי
· אדם בישל אורז בסיר בשרי נקי, ולאחר מכן רוצה לאכול את האורז עם גבינה. האם הדבר מותר? זהו דין נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, כאשר הבשר נתן טעם בסיר והסיר נתן טעם באורז. השולחן ערוך והרמ"א נחלקו אם מותר לעשות כן לכתחילה. ולשו''ע מותר לכתחילה.
· לחם שנאפה במגש בשרי
· אדם אפה עוף בתבנית, שטף אותה היטב ולאחר מכן אפה בה לחם. האם מותר לאכול את הלחם עם גבינה? יש לדון מדין נותן טעם בר נותן טעם, כאשר הבשר נתן טעם בתבנית והתבנית נתנה טעם בלחם. ודינו כדין האורז הנ''ל.
