לונדון, שנת תש"ג, ימי מלחמת העולם השניה, ישיבת 'תורת אמת' בראשותו של הגר"י שניידר זצ"ל התקיימה בקושי רב. כשאומרים היום 'ישיבה' מדמיינים בית מדרש, פנימיה וחדר אוכל. אבל שם לא היה אוכל פשוטו כמשמעו. ימים רבים הבחורים לא הכניסו דבר מה לפיהם ולמדו במסירות נפש אין קץ. יום אחד נודע לראש הישיבה שבקצה לונדון יש בעל מאפיה שמוכן לספק לתלמידיו לחם מדי יום בתנאי אחד, שהישיבה תגיע בעצמה ותוביל את הלחמים. הגר"י שניידר כמעט וירד מהרעיון, שהרי מניין לו להשיג מוביל. בחור אמיץ אחד התנדב לשאת בעצמו את כל הלחמים לישיבה. רכב לא היה לו, אפילו לא עגלה, ובכל יום היה קם באשמורת הבוקר וצועד מרחק גדול, מעמיס על כתפיו את שקי הלחם וחוזר לישיבה. יום אחד כשראה זאת הגר"י שניידר אמר לו "אני מברך אותך שתזכה לעושר. עושר גדול שיש לו קיום". שמו של אותו בחור הוא הנגיד משה רייכמן ז"ל. השם הזה מספיק למי שבוגר עולם הישיבות, ויודע כמה תורה היהודי הזה החזיק ובנה מהונו.

בחור אחר שלמד שם, היה מוסר נפש מדי יום לעורר את כל תלמידי הישיבה לתפילה. גם בקור העז, אף בוקר לא פספס את המלאכה. וגם אותו ברך הרב שניידר, "כשם שעוררת בכל בוקר את כולם, כן תזכה להאיר את ישראל בתורתך". שמו של אותו בחור הוא משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית.

רגעי האימה הגדולים ביותר בכל גלות מצרים נמצאים בפרשתנו. פרעה מתחרט על ששלח את ישראל, ויוצא בראש צבא עם שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים, לרדוף אחר העם הנרמס שהורגל לעבדות במשך שנים, נטול שידרה ועצמאות. אין להם לאן לברוח. ים סוער לפניהם, מסביבם מדבר וחיות רעות, ומאחוריהם המצרים מתקרבים בשעטה אדירה. בחוסר האונים הזה משה מרים עיניו למרום וצועק אל השם. אך במקום תשובה וקבלת תפילה עונה לו השם, "ויאמר השם אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (י"ד, ט"ו) שואל האור החיים הקדוש: "קשה, ולמול מי יצעק אם לא להשם אלוהיו? ובפרט בעת צרה, דכתיב "קראתי מצרה לי", "מן המצר קראתי יה". ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מהתפילה. עוד קשה, אומרו "דבר אל בני ישראל ויסעו" להיכן יסעו? אם הרודף מאחור והים לפניהם? ואם הכוונה שיסע אחרי שיבקע הים, היה לו לומר קודם "הרם את מטך וגו'" ואחר כך "דבר אל בני ישראל ויסעו". עונה האור החיים הקדוש תשובה מחודשת ביותר, חידוש עצום אשר יאיר באור חדש את כל עניין התפילה, ואקדים לכך הקדמה. כל יהודי יודע מקטנותו שלתפילה יש כח לכל דבר, ואין דבר שלא נענה בתפילה. מחדש האור החיים שיש דברים שתפילה בלבד אין בכוחה לעזור. ונביא את לשון קודשו "אכן יתבאר העניין על פי מאמרם ז"ל (שמו"ר כ"א א') שישראל היו נתונים בדין, מה אלו עובדי ע"ז אף הללו. ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במידת הרחמים, ולהיפך בר מינן ימעיטו הכח, והוא אומרו "צור ילדך תשי" (עיין ספרי האזינו שי"ט). והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ השם לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת, "מה תצעק אלי", פירוש - כי אין הדבר תלוי בי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראויים מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת. ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש, זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים "דבר אל בני ישראל" ויתעצמו באמונה בכל לבם "ויסעו" אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים. "ואתה הרם את מטך". פירוש, באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים, כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב, ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש כמאמר חז"ל בסוטה ל"ז. ובזה נתישבו הכתובים על נכון.

רות וערפה עברו יחד דרך לא פשוטה. שניהם שכלו את בעליהם והמשיכו לצעוד יחד לצד נעמי חמותן. אבל בשלב מסוים נפרדו דרכם. ברגע זה ערפה הפכה להיות אמו של גוליית, ואילו רות זכתה להיות אם מלכות בית דוד. כל זאת ארע כאשר אמרה רות לנעמי "ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך. כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה השם לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך. ותרא כי מתאמצת היא וגו'"(א', ט"ז,י"ז,י"ח). אותו מאמץ הקנה לה את הזכות להיות אמה של מלכות, ואת ערפה שבחרה להפנות עורף הותיר מאחור.

במאמר הקודם בארנו שגאולת ישראל נעשתה בזכות יצחק אבינו, והבאנו על כך את דברי בעל הטורים ומדרש רבה. אך כעת נגלה שללא יצחק אבינו לא רק שלא היינו נגאלים, אלא לא היינו כלל קיימים בעולם. ננסה לתאר מה היה קורה אילו יצחק לא היה מסכים למסור נפשו ולהעקד על המזבח, הרי לא היה מדובר בילד. מסתבר שללא העקדה לא היה יצחק מוליד ילדים. כך כותב האור החיים הקדוש על הפסוק בפרשת וירא "שוב אשוב אליך כעת חיה", ומבאר שיצחק אבינו נולד מ'סיטרא דנוקבא' ולא היה ראוי להוליד. ועל ידי שמסר נפשו ונעקד, הוא מת ונברא מחדש, ורק אז נעשה ראוי להוליד. יוצא אם כן, שאם יצחק לא היה מוסר נפשו, לא היה נולד יעקב, וממנו לא היו שנים עשר שבטים ועם ישראל. וכן כתוב במדרש תלפיות שעד העקדה היה יצחק מסיטרא דנוקבא ולא היה ראוי להוליד וכשנעקד פרחה נשמתו וחזר לתחיה עם נשמת זכר ונעשה ראוי להוליד וממנו קם ונולד עמנו.

כל הישג שהגיע אליו אדם, לא בא בפתע פתאום או בהיסח הדעת. רק כאשר אדם מתאמץ הוא קוצר פירות. רק כאשר הוא מקריב מעצמו זוכה הוא לישועה. ואילו כאשר הוא בוחר לעמוד במקום, גם אם יצעק לעזרה היא לא תמהר להגיע.

השבוע ציינו בכל בית ישראל את ראש השנה לאילנות. וכידוע גם האדם נמשל לאילן כמו שכתוב "כי האדם עץ השדה". מה שמקיים את האילן ונותן לו לגדול ולהניב פירות, הם המים. אך לאותם המים תכונה מעניינת, כאשר הם זורמים הם נותנים חיים לאדמה, לעץ, ולאדם. אך כאשר הם עומדים במקומם הם מסריחים ומהווים מוקד להתפרצות מחלות. כך גם האדם צריך לזכור, שמעמידה במקום, בהרגליו הישנים, לא יחול שום שינוי לטובה ולא יצמח שום דבר. רק כאשר ינוע ויפעל יזכה לחיות ולהחיות. רק תעוזתו של נחשון בן עמינדב אשר קפץ לים הביאה לגאולה ולישועה. זאת יזכור כל אדם החפץ בשינוי לטובה.

שבת שלום.

הרב מאיר אשר לוגאסי

אשדוד, כפר סבא.