בישיבת 'כנסת יחזקאל' (אטינגר) בעיר באלעד הבחורים עדיין מסרבים לעכל כי דמותו של חברם האהוב הבחור החשוב שלמה זלמן ליבוביץ ז"ל שנחטף בפתאומיות באסון במירון היה ואיננו עוד.

כמו רבים מההרוגים, גם סיפור נסיעתו של שלמה ז"ל למירון היה חריג ושמיימי. חבריו מספרים כי "ביום רביעי בלילה לפני ל"ג בעומר ישבנו חברי החדר ודנו בינינו האם לנסוע למירון. מצד אחד זה ביטול תורה, מצד שני מאוד רצינו להיות אצל רבי שמעון. בשתיים בלילה אמרנו, טוב מאוחר, הולכים לישון".

"בבוקר שלמה סיפר שלא נרדם עד חמש לפנות בוקר מרוב התלבטות, ובסוף החליט שהוא לא נוסע. והוא מתכוון להצטרף ללימוד משמר כל הלילה בישיבה. הוא כבר מכר את הכרטיס נסיעה שהיה לו, וקבע חברותא למשמר".

"בערב היה שיעור כללי של הראש ישיבה. מיד אחרי השיעור שלמה ניגש אליי מספר אחד הבחורים: "אני חושב אולי כן לנסוע". לא הבנתי מה קורה איתו. אמרתי לו, "שלמה אבל מכרת את הכרטיס". "כבר קניתי חדש" הוא ענה לי. הוא הוסיף משפט מצמרר: "אני מרגיש שאני חייב לנסוע". אלו היו המילים שלו. "אני מרגיש שאני חייב לנסוע", הוא מדגיש.

אחר כך הוא התקשר לאמו והודיע לה שבסוף הוא נוסע. הוא אמר לה: "אימא אני מרגיש אני חייב לנסוע, אבל אני מרגיש איזה פחד. אני לא של עם זה. אני מבקש שתתפללי עליי שהכול יהיה בסדר".

שלמה זלמן ליבוביץ ז"ל שלישי משמאל עם חבריו לישיבה 

חברו מספר: "יצאנו יחד למסוף ונסענו למירון. הייתה לנו נסיעה מהירה באופן שקשה להסביר. בתוך שעתיים מאז שיצאנו מאלעד כבר היינו במירון. דקה לפני שנכנסנו לתולדות אהרן, הוא דיבר עם אמא שלו שוב פעם. הוא הודיע לה שכבר הגענו למירון, ושכעת הוא מרגיש כבר יותר טוב".

במירון הם נפגשו עם עוד חברים. הלכו למערה והתפללו מעריב. אחד החברים אבד, ושלמה נשאר עם חבר אחד. הם נכנסו לרחבת ההדלקה של תולדות אהרן, ונתקלו בלחץ אדיר של אנשים. הם החליט לחזור חזרה, החזיקו ידיים בכל הכוח, אבל בשלב מסוים הלחץ הכריע והם נפרדו, כל אחד נסחף למקום אחר.

"פתאום התחלתי לשמוע את הקריאות ברמקולים, את ההודעות חירום. לא כל כך הבנתי מה קורה. כשהגענו להכנסת אורחים מישהו אמר לי שהוא ראה אנשים אחד על השני, שיש פינוי של גופות. נכנסנו ללחץ. אף אחד לא ראה את שלמה. אבל עדיין חשבנו שהוא יחזור. למה דווקא הוא?

בלימוד בישיבה בתקופת הקורונה

"הוא לא ענה לטלפונים, מספר החבר על רגע האימה, "אבל ידעתי שהייתה לו סוללה ריקה. בארבע לפנות בוקר עלינו על אוטובוס חזרה בתקווה שהוא יחזור אחר כך באוטובוס מאוחר יותר. בחמש לפנות בוקר אמא שלו התקשרה, שאלה אם אנחנו יודעים מה איתו. ניסינו להרגיע אותה. אמרנו לה שהוא לא היה באזור בכלל. לאט לאט התחלתי לחשוב שאולי קרה לו שהו גרוע. שמענו באוטובוס שיש כבר ארבעים הרוגים. זה היה בלתי נתפס".

רק בערב שבת אחרי שזיהו אותו בני המשפחה באבו כביר, ראש הישיבה כינס את כל הישיבה בבית המדרש וסיפר להם את שאירע. "כולם פרצו בבכי. זה היה מחזה נורא. כולם היו קשורים אליו בצורה כזו או אחרת. התחילה פאניקה. הייתה שבת נוראית. בחורים נכנסו לחרדות. חלק לקחו כדורי הרגעה. עד עכשיו לא כולם התאוששו, ייקח עוד הרבה זמן".

מסע הלוויה במוצאי שבת בצפת