את הימים האלו אני לא אשכח. הייתי אז ילד בישיבה קטנה, תחילת ישיבה קטנה, שיעור א', וגדול הדור הישיש חלה את חוליו האחרון ממנו לא קם. בכל מקום נתלו מודעות להתפלל לרפואת הרב שך, ואנחנו, ילדי הדור שלא הספיקו להכיר אותו, דאגנו לשלומו.

בכל שעה הגיעה ידיעה חדשה. המדדים ככה, והרופאים אומרים ככה, ובפוניבז' כבר הכינו, ואמרו, ובאו אנשי תקשורת, וצלמים, והראש התמלא בהמון שברירי מידע רפואי ורכילותי שאין בו שום תועלת. אבל הוא קצת הרגיע את הפאניקה, ואולי דווקא להיפך.

באותו יום חמישי אמרו שהמצב קשה. הישיבה שלמדתי בה הייתה סמוכה ממש לישיבת פוניבז'. זה היה ליל שישי, הלילה של הבחורים. היינו ערים, ועלינו להיכל הישיבה גדולה כדי לקחת חלק בתפילות.

כולם אמרו תהילים. בכל פינה. במרפסת במדרגות, כמובן בבית מדרש, בחדרי שיעורים. מניינים גדולים, מניינים קטנים, בציבור וביחיד. הייתה תחושה קשה מאוד באוויר, כאילו גורל העם היהודי כולו מונח על כף המאזניים. עברו מאז עשרים שנה, ואני לא מצליח לחזור לרגע אחר שדומה לאותם רגעים דרמטיים, בהם הנשימה נעצרה כפשוטה.

בשלב מסוים התעייפתי. ילד צעיר, קצת יותר מבר מצווה. חזרתי הביתה עמוס במחשבות. הבית היה חשוך, כולם כבר ישנו. הייתי לבד עם הדאגה, עם החרדה והפחד. מהחלון שלי, בשכונת רמת אהרן, היה אפשר להשקיף ולראות במרחק כמה קילומטרים את בניין ישיבת פוניבז' שעל הגבעה. לא ממש את כל הבניין, אבל לפחות את החלונות הארוכים שבחזית, מתחת לכיפה הגדולה.

לפני השינה אמרתי עוד כמה פרקי תהילים, וצעדתי לכיוון המיטה. השעה הייתה רבע לשלוש לפנות בוקר. רגע לפני שנשכבתי, הצצתי שוב פעם לכיוון פוניבז'. הלב שלי החסיר פעימה. החלונות המוארים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, הוחשכו.

אימצתי את העיניים, והבנתי הכול. אלו היו הימים שטרום עידן קווי הנייעס ורשתות המידע השונות. כדי להעביר עדכון, היה צריך להתקשר, לדווח, או לדפוק בדלת ולספר. אבל לא הייתי צריך שליח או יונת דואר שתספר לי. הסתכלתי על החלונות של פוניביז', באמצע הלילה הבני ברקי, אני לבד, כולם בבית ישנים, וירדו לי דמעות.

את הרב שך לא הכרתי. פעם אחת ראיתי אותו, וגם זה בקושי. אבל לנוכחות שלו בעולם של כולנו הייתה משמעות אדירה. לא הכרנו עולם בלי הרב שך. אף אחד לא הכיר. הוא היה זקן הדור, מעתיק השמועה, היהודי הישיש שהביא את התורה מהחפץ חיים ורבי חיים עוזר, ובלעדיו אי אפשר לגשת לשום סוגיה ציבורית. הוא היה חלק בלתי נפרד מהזהות החרדית. כיום, קשה לתאר עד כמה, אבל לא היה 'ציבור חרדי' בלי הרב שך. מקשה אחת ממש.

כבר היה אחרי שלוש, ואולי גם השעה ארבע הגיעה, ואני עדיין עומד ליד החלון, לבוש פיג'מה, ובוכה. אני לא אשכח את הדמעות שהרטיבו לי את העיניים, את הלחיים, וצריבתן המלוחה עוד נוגעת לי איפשהו בבשר, מזכירה לי גם אחרי עשרים שנה את האבל הגדול שהיכה בכולם. נער וזקן, איש ואישה, יונק ואיש שיבה.

כבר לא היה שייך לישון. אט אט הכחילו שמי בני ברק ודחקו את הלילה הנורא. בוקר חדש עלה על עיר התורה והחסידות. בוקר של בשורת איוב, שאיש לא רצה לשמוע.

כמו כל בוקר, אבא קם מוקדם, ועלה לקומה של הילדים כדי להעיר אותי לקראת שחרית בישיבה. הוא ראה אותי מהגב, עומד מול החלון, מסתכל לגבעת הישיבה, ובוכה. אני לא שמעתי אותו, רק אחרי כמה דקות, כשהסתובבתי, ראיתי את אבא עומד, נשען על מזוזת הדלת, ומעיניו זולגות דמעות.
עמדנו שם אבא ובן, בשעה שש בבוקר. לשנינו לא היה קשר מיוחד עם הרב שך. שנינו לא החלפנו איתו מילה, ועל פנינו הדמעות ציירו סימן שאלה ענק: מה יהיה עכשיו? מה יהיה?