הרב מאיר אשר לוגאסי

בפרשתנו יעקב ועשו נפגשים, ויעקב אומר לעשו שהוא יגיע אליו למקום הנקרא שעיר. אך בסוף יעקב לא מגיע לשעיר אלא למקום אחר הנקרא סוכות, ובעצם יעקב משנה מן האמת. במאמרנו נעסוק בהיתר שלא לומר אמת, ויש בזה כמה דוגמאות שהובאו בש"ס ונפסקו להלכה

בפרשתנו לבן לא מוכן לתת ליעקב את רחל לפני לאה "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". ויש לדון האם אכן מותר לבן או הבת הקטנים להתחתן לפני הבן או הבת הגדולים, או שמא אין הלכה כלבן הארמי

נאמר בפרשתנו "ויזד יעקב נזיד" (בראשית פרק כה פסוק כט), ודרשו חז"ל במסכת בבא בתרא (טז:) שבאותו היום מת ונקבר אברהם אבינו. ומאחר ויצחק אבינו היה אבל על מות אביו, בישל יעקב עדשים לסעודה שיאכל ממנה יצחק, וזו הסעודה הנקראת - סעודת הבראה. נעסוק בכמה דינים הנוגעים לסעודת הבראה, ויהי רצון שלא ישמע שוד ושבר בגבולנו

בפרשתנו נאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ופרש הרש"י "לשוח"- לשון תפילה ולמדו חכמים בגמרא בברכות (כו:) מכאן שיצחק תיקן את תפילת מנחה שהוא לפנות ערב. נעסוק בדברים האסורים לעשות סמוך לזמן תפילת מנחה מהחשש שמא ימשך בהם וישכח ולא יתפלל מנחה

בפרשתנו מסופר על חטאי סדום, ובמסכת אבות פרק ה שנינו "האומר שלי שלי ושלך שלך הרי זו מידה בינונית ויש אומרים זו מידת סדום". חז"ל דנים במקומות שונים בתלמוד במידה זו, כאשר "זה נהנה וזה אינו חסר". נעסוק בסוגיא אחת בנידון זה להלכה ולמעשה

בפרשתנו מצוה הקב"ה את אברהם אבינו על ברית המילה, ואנו נעסוק בשני עניינים הקשורים למצות המילה. הנושא הראשון הוא דין תינוק שהיה חולה והתרפא, מתי עושים לו את ברית המילה, והנושא שני הוא מעמד האינקובטור מבחינה הלכתית, ביחס לברית מילה וביחס לפדיון הבן

בפרשתנו מברך השם את נח ואת בניו "ויברך אלהים את נח ואת בניו לאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית ט א). מצוות פריה ורביה נאמרה לאדם הראשון ואף נאמרה לנח, ששניהם היו תחילת האנושות בעולם. נעסוק בכמה דינים הנוגעים למצוה זו הלכה למעשה

בפרשתנו מובא החיוב של כל גבר לשאת אישה כשיהיה ראוי לכך, וכך נאמר (בראשית ב יח) "ויאמר השם אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". ובגמרא ביבמות (סב:) "אמר רבי תנחום אמר רב חנילאי כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה וכו'. אנו נעסוק הפעם במצוה חשובה זו להלכה ולמעשה

במשנה במסכת סוכה פרק שני שנינו "ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה. משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו". נבאר את המשנה ואת הדינים העולים הלכה למעשה במי שאוכל וירדו גשמים, ובמי שישן וירדו גשמים

בפרשתנו נאמר "ארור משגה עור בדרך ואמר כל העם אמן" (דברים כז יח), ובפרשת קדשים נאמר "ולפני עור לא תתן מכשול" (קדשים יט יד). איסור זה מתחלק לשני איסורים. האיסור להכשיל אדם ולתת לו עצה שלא טובה לו שתגרום לו לנזק והפסד, והאיסור להכשיל אדם בדבר האסור מן התורה, כדוגמת להאכילו או להשקותו דבר אסור. נדון בפירוש הדברים ובדינים העולים למעשה

נאמר בפרשתנו "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כב ח). על כל אדם מוטלת החובה לעשות מעקה לגג ביתו, וכן למנוע ולהסיר כל מכשול וסכנה הקיימים ברשותו. אנו נעסוק הפעם במצות מעקה, ובהשלכות הלכתיות נוספות הנלמדות מהלכה זו

בפרשתנו נאמר "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר השם אלהיך נתן לך נחלה לרשתה" (דברים יט יד). משמעותו של איסור זה הוא שאסור לאדם להסיג את הגבול שבין שטח האדמה שלו לתוך שטח אדמת חבירו, ובכך להגדיל את שטח האדמה שלו. נעסוק בדין זה על פי הרמב"ם והשלחן ערוך, וכן בהשלכות המעשיות הנוגעות לכל אדם ואדם

בפרשתנו נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו". מכאן למדו חכמים את איסור בשר וחלב באכילה, בבישול ובהנאה. נעסוק הפעם בדין המתנת שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב, מקור הדין ומהותו וטעמו, וכן ההשלכות ההלכתיות למעשה

נאמר בפרשתנו "ואכלת ושבעת וברכת את השם אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (פרק ח פסוק י). ובמסכת ברכות פרק שמיני שנינו "אלו דברים שבין בית שמאי לבית הלל בסעודה...מי שאכל ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר. ועד מתי מברך? עד שיתעכל המזון שבמעיו". נעסוק בדין זה להלכה ולמעשה

בפרשתנו משה ממנה דיינים, וכך נאמר "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר. שמע בין אחיכם, ושפטתם צדק, בין איש, ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא. והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו: (שמות כג ז ח). דינים רבים נלמדים מהפסוקים הללו, והם מפורשים בתלמוד במסכת סנהדרין, ובשלחן ערוך בחושן משפט, ונבארם הלכה למעשה

בפרשתנו מלמד אלעזר הכהן את דיני הכשר כלים שצווה משה, וכך נאמר: "אך את הזהב, ואת הכסף, את הנחשת, את הברזל, את הבדיל ואת העפרת, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא . וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (פרק לא פסוקים כב-כג). ודרשו מכאן חז"ל (ע"ז עה:) את חיוב טבילת כלים במקוה. נעסוק הפעם בשימוש בכלים ללא טבילה בבית עסק או בבית פרטי

בפרשתנו בנות צלפחד ניגשות לשאול מה יהיה בעניין ירושת אביהם. וכך נאמר "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מעד לאמר" (כג ב). הגמרא (ב"ב קיט) מבארת את הפסוק על פי מחלוקת אמוראים שנחלקו האם חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב או שאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב. נעסוק בנידון זה, מהתלמוד ועד ההלכה למעשה

בפרשתנו בלעם עומד ומביט אל מחנה ישראל, וכך נאמר "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים" (במדבר כד ב). ובגמרא (ב"ב ס.) "מה ראה? אמר רבי יוחנן ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה". נעסוק הפעם בדיני איסור היזק ראיה, על פי הגמרא, הראשונים והשלחן ערוך הלכה למעשה

בפרשתנו נאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל. כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים". לדעת הרמב"ם בהלכות טומאת מת (פ"ב ה"ג) כל אבר של אדם, בין אם הוא חי ובין אם הוא מת ל"ע, הרי הוא מטמא בכל הטומאות כולם. טומאת אוהל, טומאת מגע וטומאת משא. הגאון בעל ציץ אליעזר זצוק"ל דן בהשתלת אברים אצל כהנים, ונביא מדבריו הלכה למעשה.

בעקבות המלחמה התעוררו שאלות בענין פדיון בכור. לוחם הניצב בחזית המערכה, וכעת מלאו לבנו בכורו שלושים יום, ואביו אינו יכול לשוב לביתו לפדותו. או שחלילה אביו נפל בשבי, או נפצע באורח קשה, או ל"ע נפל בעת מילוי תפקידו. מי יכול לפדות את בנו בכורו ביום השלושים ללידתו? שאלות אקטואליות שנדרשו הפוסקים לעסוק בהן